פרשה פתוחה 183 ~ וידבר דפקד את בני לוי

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 3,704 – 3,733 לבריאה | 57 - 27 לפני מניינם 


יד וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר. טו פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם. טז וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צֻוָּה. יז וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי. יח וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנִי וְשִׁמְעִי. יט וּבְנֵי קְהָת לְמִשְׁפְּחֹתָם עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל. כ וּבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְבֵית אֲבֹתָם. כא לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי וּמִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי. כב פְּקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה פְּקֻדֵיהֶם שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. כג מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ יָמָּה. כד וּנְשִׂיא בֵית אָב לַגֵּרְשֻׁנִּי אֶלְיָסָף בֶּן לָאֵל. כה וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. כו וְקַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתָרָיו לְכֹל עֲבֹדָתוֹ. כז וְלִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַעַמְרָמִי וּמִשְׁפַּחַת הַיִּצְהָרִי וּמִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי וּמִשְׁפַּחַת הָעָזִּיאֵלִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי. כח בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שְׁמֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ. כט מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה. ל וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֶלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל. לא וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ. לב וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן פְּקֻדַּת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ. לג לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי וּמִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת מְרָרִי. לד וּפְקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם. לה וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת מְרָרִי צוּרִיאֵל בֶּן אֲבִיחָיִל עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ צָפֹנָה. לו וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו וְכָל כֵּלָיו וְכֹל עֲבֹדָתוֹ. לז וְעַמֻּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם. לח וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. לט כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְהוָה לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף.    מ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם. מא וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְהוָה תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מב וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֶת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. מג וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם.

במדבר ג:יד - מג

הפסוקים והמצוות

לא נמנו מצוות בפרשה

המסר המרומז

תפקיד בני לוי הוא לשרת במקדש, ואם הם נוטלים את המלכות הם נכרתים.


מאורעות השנים

עליית קרן רומי ג'תשי"ב – יוליוס קיסר

יוליוס קיסר

בשנים אלו יוליוס קיסר נתמנה לשליט רומא. הוא מינה את הורקנוס להיות לכהן גדול, ואת אנטיפטרוס מינה לאפוטרופוס על ממלכת יהודה. הוא התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב לממלכה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, העיר יפו, כמו כן הוא אסר על גיוסם של היהודים (כולל יהודי התפוצות) לצבא רומי ועל גביית כספים מהם. אך שנותיו של יוליוס בשלטון היו ספורות והוא נהרג בשנת תשי"ח. לאחר מותו של קיסר התאבלו עליו היהודים, ולילות רבים באו יהודים לבקר במקום בו נשרפה גוויתו. בזמן שעדין היה חי הוא ציוה לתת מס להיכל ה' מידי שנה. הפרשה שלנו שנותנת ללויים את החשיבות הראויה מקבילה לשנים אלו שבהן פומפיוס החזיר לעם ישראל את הנחלות והכבוד הראויים לו.

3713 - הולדתו של רב יוחנן בן זכאי, כנגד משפחת הגרשני "אחרי המשכן יחנו ימה":

מוּבָא בְּסֵפֶר 'מַטְבֵּעַ שֶׁל אַבְרָהָם' שֶׁהַפָּסוּק ‏[1] "מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ יָמָּה", הוּא הַפָּסוּק הַ 3713 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 3713 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נולד. רבי יוחנן בן זכאי חי מאה עשרים שנה כמו משה רבינו, ומרומז בפסוק יוחנ"ן כמש"ה. "אַחֲרֵי הַמִּשְׁ - כָּ - ן יַחֲנוּ יָמָּה".

שמעיה ואבטליון זוג רביעי, הלל ושמאי זוג חמישי 3722 - 3728 - 3768

שנים אלו הם התעצמות שנות התַּנָּאִים הראשונים. תַּנָּאִים אלו נקראים בני לוי מפני שהם ממלאים את תפקידם של בני לוי ומלמדים את עם ישראל תורה.‏[2] בשנים אילו לקראת סוף שנות מלכות הבית חשמונאי (ובמיוחד בשנות ימי בית הורדוס) עם ישראל היה בעוני ותחת מרות מלכות הרומאים, שכך היא דרכם של מלכות רומא, שהיא עושקת את ישראל. והלויים אינם עשירים מפני שפרנסתם תלויה בחקלאים.

דורות המשנה שנים עשר. הדור הראשון שמעון הצדיק. שני אנטיגנוס, שלישי יוסי בן יועזר. רביעי נתאי הארבלי ויהושוע בן פרחיה. חמישי יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. ששי שמעיה ואבטליון. שביעי הלל ושמאי. שמיני רבן יוחנן בן זכאי ושמעון בן הלל. תשיעי ר' אליעזר הגדול. עשירי רבי עקיבא. אחד עשר רבי מאיר. וכתב הגאון כי ר' יהודה הנשיא ור' נתן קבלו מר' מאיר, שנים עשר רבי יהודה הנשיא (ספר הדורות ג' אלפים תתק"ט)

תקופת התַּנָּאִים נמשכה במשך קרוב לשש מאות שנים החל משמעון הצדיק 3,400 (י"א 3,448) ועד ר' יהודה הנשיא אשר החל כהונתו 3,905 ונפטר 4,058 (י"א 4,060). תַּנָּאִים אלו קיימו "יורו משפטך ליעקב" כי ברכת לוי עיקרה עניין לימוד התורה והוראתה לכלל ישראל. הלויים הם שומרי המקדש וכליו אך גם הוראת התורה היא שמירת עיקרו של מקדש. שהרי עיקר השכינה היא בתוכם של ישראל כפי שנאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), ושכינה זו היא בזכות ידיעת התורה. ובכלל זה הסייגים שעושים לשם שמירת התורה. ו"כתר תורה מונח כדי שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם" ‏[3], והתַּנָּאִים זכו בו ולימדו את התורה. אך שש מאות שנים אילו מחולקים הם לתקופות. תקופה ראשונה והיא שנות שמעון הצדיק, וכן אנטיגנוס איש סוכו. ותקופה שנייה היא תקופת הזוגות החל מיוסי בן יועזר ויוסי איש צרידה ועד זוג חמישי הלל ושמאי. תקופה שלישית הם החל מרבן יוחנן בן זכאי ושמעון בן הלל ועד ר' יהודה נשיא. ולענייננו דורות הזוגות הם הם עיקר דורות המשנה כי הם אשר החלו את המחלוקת לשם שמים שבמשנה. ובדור הששי ‏[4] שמעיה ואבטליון רבתה הודה של תורה. ‏[5] ולא רק שמעיה ואבטליון, ראשי סנהדריות ושני גדולי הדור וחכמים גדולים ודרשנים גדולים כי בעת צרה זו עמדו לישראל חכמים רבים מהתַּנָּאִים חכמי המשנה שהם אמת ותורתם אמת, ומעשיהם אמת. ונשמרו מהם בדברי רבותינו ממעשיהם ומפעולותיהם הדגולים כדי שהדורות הבאים ילמדו ממעשיהם.

ואם נעיין בשנות פרשתנו יכללו רבים מן הזוגות כי יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קיבלו מיהושע בן פרחיה ונתן הארבלי 3,621, אך יהושע בן פרחיה האריך ימים עד 3,704 וכן יהודה בן טבאי אף הוא האריך לאחר שנות פרשתינו. כן ר' יוחנן בן זכאי נולד 3,718 וחי בשנות פרשתנו. שמעיה ואבטליון קבלו אף הם 3,722 ומסרו להלל ושמאי אף הם בפרשתנו. ונמצא ששנים אלו הם עיקר שנות התַּנָּאִים, ובהם נשתרשה אמונת חכמים בעם (ועיין תולדות עם עולם באריכות).

גדולי ישראל חשו באותם השנים שקיצה של ממלכת חשמונאי קרבה ולכן השתדלו להרבות בבנייתה של התורה שבע"פ, כדי שיהיה לעם ישראל במה להיאחז לאחר שהמקדש יחרב.

הפרשה הזו שמדגישה את החשיבות העצמית של הלויים, מראה שצריך לתת חשיבות לתורה שהלווים מלמדים אותה. ומרמזת שחורבן הבית קרב ובא, ומורי התורה צריכים להשתדל בריבוי התורה שבע"פ בתור הכנה לגלות. וידוע כי ה' יקדם רפואה למכה. ר' יוחנן בן זכאי נולד ג' אלפים תשי"ג. וחי ק"כ שנה כמשה רבנו ומעשיו יעידו כי כמשה יוציאנו מעבדות לחירות. ובזמנו אף שמעיה ואבטליון גרי הצדק, וכן עקביא בן מהללאל, הלל ושמאי, ר' יהודה בן בתירא, ועימם חכמים נוספים.

עליית הפרתים והמלכת אנטיגונוס(השני) תשכ"א – תשכ"ד

מטבע של מתתיהו אנטיגונוס השני

לאחר מכן אוגוסטוס אוקטאבינוס בן משפחתו של יוליוס קיסר חילק את השלטון יחד עם שותפים נוספים. ולאחר מלחמה הכריע את כולם ומלך באופן יחידי. ובזמן שהרומאים נלחמו איש באחיו, מלך פרס עלה על ירושלים בשנת ג'תשכ"א וכבש את ירושלים ולכד את הורקנוס והמליך את (מתתיהו) אנטיגונוס (השני) בן אריסטובלוס תחתיו. ואנטיגונוס (השני) השני מלך י"א לחשמונאים כרת את אוזן הורקנוס דודו כדי לפסלו מהכהונה. ומלך פרס הוליך אותו את הורקנוס אסור בזיקים לבבל.

ואנטיגונוס (השני) בן אריסטובלוס לא האריך ימים על ממלכתו כי אוגוסטוס מלך רומי המליך את הורדוס. והכריז על אנטיגונוס כאוייב של רומי. הורדוס הגיע עם ספינה לעכו ואסף חיל שכירים, וכבש את יפו. מכאן עלה הורדוס על ירושלים והטיל עליה מצור. הורדוס יצא למגר את המרד בגליל ובמשך שלוש שנים היו מלחמות ביניהם. לאחר שהרומאים ניצחו את הפרתים הם שלחו מצביא בשם סוסיוס לעזרת הורדוס. ואחרי מצור בן חמישה חודשים נפלה העיר ירושלים, תוך כדי טבח נורא בתושביה בשנת תשכ"ד, ונכרתה מלכות חשמונאים אחר שעמדה ק"ג שנה. אנטיגונוס נפל בשבי, ולאחר מכן הוצא להורג בידי אנטוניוס.

תום מלכות בית חשמונאי, תחילת מלכות בית הורדוס ג'תשכ"ה

המלך הורדוס הגדול, דיוקן משוער

מאה ושלש שנים עמדה מלכות בית חשמונאי ותשקע קרנה (3,724 ליצירה) שכך סיבבו הורקנוס ואריסטובלוס האחים בני ינאי המלך בקינאת מחלוקתם ושנאת חנם המרקדת ביניהם להביא את הרעה על יהודה. וניצני הרעה החלו כאשר חשמונאי ובניו הכהנים נטלו להם את המלכות שלא כהוגן ונתעטרו בעטרה שאינה שלהם. לכן הקים הקב"ה עליהם בסופם את הורדוס עבדם (מידה כנגד מידה שגם הוא אינו ראוי למלכות) שכילה את כל זרעם.

הורדוס רצח אנשים רבים מחשובי ירושלים ומן הסנהדרין כדי להבטיח את כסאו. ואחר כך הורדוס הזמין את הורקנוס (השני), הכהן הגדול שהוטל בו מום והוגלה לבבל, לחזור לארץ, כדי שמשפחת החשמונאים תהיה תחת חסותו ותיתן לו את אהדת העם. אך הכל בעורמה עשה ויהרוג הורדוס את הפרושים ואת נשארי בית חשמונאי והרג אותם בזה אחר זה. תחילה מינה את אריסטובלוס (השלישי) לכהן גדול ואחר כך אותו הטביע בתאונת משחק מבויימת בבריכה ביריחו. ולאחר מכן טען שהורקנוס ניסה להרעילו, ולכן הוציאו אותו להורג. הורדוס נאלץ לצאת להסביר למרקוס אנטוניוס שהיה אחד משליטי רומי את מותו של אריסטובולוס. ולאחר נפילת אנטוניוס, נאלץ לצאת אל השליט החדש אוגוסטוס כדי להוכיח לו את נאמנותו. שנה זו מקבילה לכתוב "כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה' לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף". וכתב רש"י (שם): "נקוד על ואהרן, לומר שלא היה במנין הלוים". ואכן בשנה זו חסרו מן העולם שני צאצאים של אהרון שהיו כהנים גדולים.

כליל תפארת

פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם... ולשון צווי היא זאת ולהורות חשיבותם של בני לוי. וכתיב בברכת יעקב "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר:" (בראשית מט, ה-ו). ובכך הוא רמז על עזות מצחם שהיא מסוכנת לעם ישראל. ומצד שני מצאנו שמשה רבנו משתמש בכוחם זה "... מִי לה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ... " ‏[6], ובזכות זה זכו לשרת את ה' ‏[7]. כשהלויים מנצלים את כוחם לתורה - העזות שלהם היא מבורכת, אבל אם הם מנצלים את הכוח הזה למלחמות אחרות זה הרס. הורקנוס ואריסטובלוס ניצלו את העזות של הלויים למלחמות אחים, וזה הרס את עם ישראל. היה עליהם למסור את המלכות לזרע דויד ומכיוון שלא עשו זאת נאלצו להילחם זה בזה, עד שנכרתו בידי הורדוס, ועם ישראל השתעבד לרומאים. ‏[8]

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. השורש שמ"ר מופיע כאן שלש פעמים וכן במדבר ‏[9]. והמיוחד בכתוב שבפרשיה שלנו (ג, לח) שהוא מזכיר את "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו" ולא את מטה לוי. משה אהרון ובניו היו הראשונים בשרשרת מסירת המשנה. ‏[11] והשמירה האמיתית על עם ישראל היא התורה שבע"פ שתחילתה נמסרה ע"י משה ואהרון ובניו. ואילו הם שנות הזוגות ועיצומם של דורות התַּנָּאִים. ולהם לא היה חלק ונחלה בישראל ומה שהיו מקבלים מעם ישראל היה חלף עבודתם בהוראת התורה שהיא השמירה על ישראל.

וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ ... הכהנים והלויים נצטוו לשמור על כלי הקודש. ובקדמוניות היהודים ‏[12] מסופר שבזמן שקראסוס יצא להילחם בפרתים היה שם כהן ושמו אלעזר שתפקידו היה לשמור על הפרוכות, ומכיוון שהוא חשש שקראסוס יבזוז את כל כלי המקדש הוא עשה מעשה של צדקות והשביע את קראסוס שלא יקח שום דבר מכלי המקדש ונתן לו ככופר מטיל זהב ענק שהיה מוחבא בתוך קורת עץ. אולם קראסוס הפר את השבועה ונטל זהב מן המקדש, וסופו היה שהוא וכל צבאו הושמדו על ידי הפרתים. גם פומפיאוס שכבש לפניו את ירושלים רצה לשדוד את המקדש, אולם כשראה כיצד הכהנים עומדים על משמרתם וממשיכים לעבוד במקדש למרות שהרומאים הורגים אותם, הוא חזר בו ממחשבתו. והכתוב הזה מרמז שהכהנים עושים מעשים שונים כדי לשמור את כלי המקדש, או שהם משחדים את הרומאים או שהם מוכנים למסור את נפשם כדי לשמור על המקדש.

וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, וידון בזר שקרב לעבודת המקדש, ונכון הוא אף לגבי הורדוס שקרב בשנים אלו לעבודת המלוכה על ישראל, וסופו שהמית ה' את זרעו במו ידיו.

הרי לנו

שעיקר עבודת בני לוי היא שמירת התורה וכלי המקדש. וכן בשנים אילו נקראים בני לוי לאילו הדברים בין ע"י הזוגות אשר נטלו כתרה של תורה ויורו משפט ליעקב, ובין הלויים במקדש ששמרו בנפשם עת קדושת כלי הקודש מזר. וה' נותן שכר לשומרי מצוותיו ומעניש לעובר על דברו.

הערות שוליים

  1. במדבר ג, כג
  2. וכן כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק יג, הלכות יב-יג): "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים...".
  3. ספרי במדבר פיסקא קיט ד"ה אני חלקך
  4. האות השישית היא ו' , ובזוהר (רעיא מהימנא, כי תצא דף רעח, ב) נאמר: "תורה דאיהו ו' "
  5. ובמסכת יומא (דף עא, ב) מסופר מעשה בכהן גדול אחד עם הארץ שיצא מבית המקדש והיה כל העם הולכים אחריו. כיון שראו את שמעיה ואת אבטליון, מיד הניחו אותו והלכו אחר שמעיה ואבטליון. לבסוף באו שמעיה ואבטליון להפרד לביתם מלפני כהן גדול. אמר להם יבואו בני עממים (אשר ממשפחת גרים) לשלום. אמרו לו שמעיה ואבטליון: יבואו בני עממים לשלום, שעושים מעשה אהרן (להיות רודפי שלום) ואל יבוא לשלום בן אהרן שאינו עושה מעשה אהרן (שהוניתנו אונאת דברים).
  6. שמות לב, כו-כז
  7. "...תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה: הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר..." (דברים לג, ח-ט)
  8. "וכן אנחנו עם רומי ואדום. אחינו הסיבונו ביאתינו בידם, כי כרתו ברית עם הרומיים. ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה, ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלים, והגלות ארך עלינו מאד" (רמב"ן בראשית מז, כח).
  9. ג, ז; ג, לח; יח, ה
  10. שמות לד, לב
  11. וכן מובא ברש"י ‏[10]: "תנו רבנן כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם נמצא ביד כל העם אחד, ביד הזקנים שנים, ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה..."
  12. י"ד, ז, א