פרשה פתוחה 275 ~ כי ימצא חלל באדמה

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 5,442 - 5,450 לבריאה | 1,681 - 1,690 למניינם 


א כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. ג וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. ו וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. ז וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. ט וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.

דברים כא:א - ט

הפסוקים והמצוות

חוק הזכויות

עגלה ערופה

The Bill of Rights in the National Archives

לערוף את העגלה כמצותה[1] שנאמר: וערפו שם את העגלה בנחל.

שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן (שמימיו שוטפין בחזקה) שנערפה שם עגלה ערופה[2] שנאמר: אשר לא יעבד בו ולא יזרע.

שלא להינות מעגלה ערופה. ‏[3] שנאמר: כפר לעמך ישראל.

משרשי המצווה שיתעורר לב כל העם בראותם את המעשה הגדול הזה אסיפת זקני העיר וגדוליה, ולקול עריפתה יחרדו כל השומעים ויתעורר רעיונם על הדבר (דבר הרצח) שעניין העריפה לפרסם ענין הרציחה כדי לעורר ההמון על הדבר ויכניסו יראה בלבם על הדבר הרע הזה. וכל היודע בדבר מיד יהמה לבבו ותעיר מחשבתו להגיד מה שהוא יודע לפני הזקנים, ומתוך כך יבערו הרעים והרוצחים מקרבם. ומלבד הידיעה יש תועלת רב במעשה הגדול הזה להראות ולפרסם בהמון פרסום גדול כי חפץ הזקנים ואנשי הדעת יהיה למצוא הרוצח לנקום ממנו נקמת הנרצח.

ויש להבין, עגלה ערופה בחלל ולא חנוק, באדמה ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על פני המים. ואמר‏[4]: ודוקא חלל, היינו על ידי ברזל, אבל חנוק וכדומה אינו בדין עגלה ערופה.... ועוד: אבל במציאה שמצאו מפרכס ובפנינו מת פשוט שאינו מביא... ומה עניין בזקניך ושופטיך?

ויש לבאר: וכל העניין סביב דבר אחד ענייין האשמה בשל אחריות הנעשה. האם היה לזקינים לשופטים יד לנעשה, ואיך יעלה על הדעת דבר שכזה? וידוע כי אדם לאדם זאב ויש שונא לאדם מתמול שלשום ואם כן למה על השופטים להיות נקיים.

אך באומרו ודוקא חלל דהיינו ע"י ברזל הדברים מתבהרים. כי הברזל זה הינו כלי נשק. ועגלה ערופה בעניין הרצח בברזל זה. ומה לחברה מתוקנת שאזרחייה ישאו בנשק ברחובות עריהם. ודינים בזה העניין הינם שיחה שעל שיח הציבורי בכל חברה מתוקנת. יש אשר יתירו ויש אשר יאסרו. ואפילו אילו אשר יתירו יציבו מגבלות אילו באילו הדברים ואילו במגבלות משלהם. אך בסופו של דבר הביקורת על הברזל אשר ברחובות העיר הרי זו אחריותה של מנגנוני השיפוט והמחוקקים של החברה, לאילו יתנו לאילו יסרבו ובאיזו אופן בכלל יורשה הדבר. והנה ויום יבוא וימצא חלל בארץ אז על השופטים והזקינים לדרוש ולחקור מי עשה איך נעשה ואם יש אשמה אצלם.

וכן בעניין המפרכס שהיה לעומד על המפרכס לברר ובשלא עשה הרי האשמה בעומד על המפרכס ולא על זקני והשופטים.

ומה שנאמר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו כלומר לא בא לידינו הנהרג ופטרנוהו בלא מזונות ועינינו לא ראו אותו יוצא מעירנו ופטרנוהו בלא לויה. שוב השופטים מעידים על החברה שהיא תקינה בערכייה.

ועיין ביומא כג:א גבי ר' צדוק שאמר על מי להביא עגלה ערופה אף דהיה בעיר (עיין שם), וכן בעניין רוב וקרוב הלך אחר הרוב ששניהם יש להבינם בזו הדרך.

ובשנת 1689 נחתם חוק הזכויות האנגלי אשר הפך את איסור נשיאת כלי נשק לכל אזרח להגנתו וזאת בהתאם למותר על פי חוק ובהתאם למעמדם

המסר המרומז:

שחוק זכויות של 1689 ואילו שבאו אחריו של צרפת וארה"ב ושבעיקבותיו החלה התיחסות שונה בין האזרח והמדינה. עידן חדש זה נתן זכויות רבות ושוות לאזרחים. ולמרות שכך אמור להיות אף בזה הדבר על המחוקק לדון ולעיין בצורה פרטנית בשל הנסיבות לכל דבר ועניין. ושההרשאה לשאת כלי ברזל - דהיינו כלי נשק אומנם הינה זכות בסיסית של האדם להגנה עצמית אך למרות הנאמר על המחוקק לראות שטובת הכלל והגנתו לא נפגעת מזה הדבר. עגלה ערופה מהווה מאין הזהרה למחוקק והן למורי הקהילה לבל יתנתקו מן המאורעות באומרם כי החוקים הינם ישרים ושוויונים. על המחוקק וחוזי הדור לשאת ולדון בטובת הכלל למרות הנאמר בהצהרת חוק הזכויות של 1689 ואשר יבואו אחריו.

מאורעות השנים:

האדיקט של נאנט

ביטול האדיקט של נאנט ‏[5] ע"י לואי ה' 14 ב' 1685 ע"י הוצאת האדיקט של פונטנבלו

המהפכה המהוללת 1688 - 1689:

במהפכה המהוללת הודח המלך האנגלי הקתולי ג'יימס השני, והומלכו בתו מרי השנייה ובעלה ויליאם השלישי (לבית אוראנז'), הפרוטסטנטים. לאירוע זה מתייחסים לעתים כ"מהפכה ללא שפיכות דמים", אף שאין מדובר במהפכה אלא בהפיכה, ואף שהשתוללו בסקוטלנד ובאירלנד קרבות קשים לאחר שג'יימס השני עזב את אנגליה.

רקע היסטורי: לאחר שובו של בית סטיוארט לכס המלכות באנגליה, שנלקח מצ'ארלס הראשון על ידי אוליבר קרומוול, שלט באנגליה המלך צ'ארלס השני לבית סטיוארט, קל הדעת וההולל. למלך לא היו ילדים חוקיים שיכולים היו להמשיך את שושלת המלוכה הפרוטסטנטית, ועל פי חוקי אנגליה היה היורש אחיו, ג'יימס, דוכס יורק, אשר היה קתולי. ג'יימס היה איש עקרונות אמיץ ותקיף, שעוד בשנת 1673 ויתר על כהונתו כמפקד הצי האנגלי, וזאת בשל חוק שהצהיר כי אין אדם יכול לשאת בתפקיד כלשהו אלא אם כן יצהיר שאינו מאמין כי במהלך אכילת לחם הקודש משתנים הלחם והיין לבשרו ודמו של ישו (אמונה בסיסית בדת הקתולית). ג'יימס העדיף לוותר על משרתו, ולא להתכחש לאמונתו.

בה בעת הגיע בצרפת לואי ה-14 לשיא עוצמתו. מלחמה התחוללה ביבשת בין צרפת להולנד, ובהולנד עלה מנהיג חדש, ויליאם מאוראנז', והוא הושיע את הולנד מכיבוש צרפתי במעשה אמיץ כאשר פתח את הסכרים ומנע את התקדמות הפולשים אל תוך ארצו. ויליאם מאוראנז', הנשוי לבתו של ג'יימס, מרי, נעשה עתה האיש שכל פרוטסטנט ברחבי היבשת נושא אליו את עיניו.

ב-1685 שכב המלך צ'ארלס על ערש דווי. בפני העם האנגלי עמדו שתי אפשרויות: להכתיר עליהם מלך קתולי (בניגוד לאמונה הבסיסית של רוב העם, ובניגוד לנטייה ההיסטורית באנגליה, ולבריתותיה של אנגליה ברחבי אירופה), או להידרדר למלחמת אזרחים, וזאת דור לאחר הדור שידע מלחמת אזרחים עקובה מדם. היה ידוע כי עם מותו של ג'יימס תירשנה אותו בנותיו, מרי (הנשואה לויליאם מאוראנז'), ואן, בעלות הנטייה הפרוטסטנטית. נראה כי אם יעלה ג'יימס לכס המלוכה, כי אז תהיה זו אך תקופה קצרה של שלטון מלך קתולי, ועם מותו ישוב לכס מלך (או מלכה) פרוטסטנטים. צ'ארלס עשה ככל יכולתו בימיו האחרונים כדי להרגיע את הרוחות, והטיל את מלוא כובד משקלו על מנת שאחיו יירש אותו. כאשר מת צ'ארלס משבץ פתאומי בפברואר 1685 לא היה כל ספק כי יורשו הטבעי הוא ג'יימס.

שלטונו של ג'יימס

ג'יימס השני, מלך אנגליה

ג'יימס עלה לכס המלכות כשברקע הדברים מאבק בין הקתולים והפרוטסטנטים, ובין הזכות האלוהית של המלכים לשלוט (נוסח בן זמנו לואי ה-14) ובין הזכויות הפוליטיות של הפרלמנט שהוקנו לעם בדם רב שנשפך בימי קרומוול. כאשר עלה לשלטון הצהיר הצהרות מתונות שהפיגו את החששות. הוא הצהיר כי ברצונו לשלוט על פי הדין והמנהגים, לכבד את החירויות ואת החוק, ובאשר לדעותיו הפרטיות בנושאי אמונה "איש לא יבחין כי הוא מחזיק בהן".

עד מהרה החל הפולחן הקתולי הגלוי שבו עסק להשפיע על הארץ כולה. ג'יימס החל במסע של שוויון זכויות לקתולים (אשר הופלו בחוק, ונאסר עליהם לשאת במשרות אם לא יתכחשו לאמונתם), קידם אצילים קתולים למשרות בכירות, וניצל את תפקידו כראש הכנסייה האנגליקנית כדי למנוע ממטיפים להטיף כנגד הקתוליות. היה כאן ניצול לרעה של סמכויותיו כמלך (אשר עורר חשש מפני הבאות), ופגיעה בציפור נפשו של העם האנגלי. המלך השקיע עתה את כל מאמציו בניסיון ליצור פרלמנט שיהיה כפוף למרותו, ויבטל כליל את החקיקה כנגד הקתולים.

לכאורה, במקרה של מלחמת אזרחים, צפוי לעמוד לטובת המלך צבא, מן החזקים באירופה, הצי המובחר בעולם, ועזרה העומדת לרשותו מאירלנד ומצרפת, והאצולה אשר לחמה בימי קרומוול ולאחריו בעד השבת המלוכה. ממול עמדה רק התנגדותם של יחידים, גם אם רמי מעלה. ברור היה כי אם תפרוץ מלחמה, והעם לא יתאחד כנגד מלכו, יישפך דם רב.

המהפכה המהוללת:

ב- 10 ביוני 1688 ילדה אשתו של ג'יימס בן. בן זה, אשר נועדו לו חיי מאבק וגלות (ויהיה ידוע בשם "הטוען לכתר הזקן") הגדיש את הסאה. מי שסבר שהמלוכה הקתולית ימיה כימי חייו הטבעיים של ג'יימס, ראה עתה למול עיניו שושלת קתולית שולטת בממלכת אנגליה לנצח. רבים הם שהטילו ספק אם הבן הוא בנו של ג'יימס, או אף בנה של המלכה, והפרוטסטנטים הנאמנים עדיין לעקרון הירושה החוקית הפיצו את האגדה כאילו הוברח התינוק לארמון בתוך סיר גדול.

מעבר לים השקיף על התפתחויות אלו ויליאם מאוראנז'. מזה שנים היה הוא תקוות הפרוטסטנטים באנגליה, ואלה הזמינו אותו פעמים רבות לבוא ולהדיח את המלך הקתולי השנוא. עתה הגיעה שעתו. ב-5 בנובמבר 1688 נחת על חופה של אנגליה ועמו כארבעה עשר אלף איש, פרוטסטנטים מכל רחבי היבשת.

מלכותו של ג'יימס התמוטטה כבניין קלפים. סדרה של מרידות בצבא ובצי הראתה לג'יימס כי אין לו כל סיכוי להחזיק בכס המלוכה. עם שהתברר כי הדוכס ממרלבורו, מפקד הצבא, עמד בסוד הקשר שהביא את ויליאם לארץ, נפלה רוחו של ג'יימס והוא נמלט לצרפת. הפרלמנט התכנס והכריז כי עזיבתו של ג'יימס שקולה לוויתור על הכס, והזמין את בתו של ג'יימס, מרי, ואת בעלה ויליאם, לשלוט באנגליה. ב-5 באפריל 1689 הומלך ויליאם מאורנג' ואשתו מרי לויליאם ה-3 ומרי ה-2 מלכי בריטניה, לאחר מכן הם אישרו את חוק הזכויות, המצמצם את סמכויותיו של הכתר, בין השאר בהגבלה על הטלת מיסים ללא אישור הפרלמנט. קרבות נוספים נמשכו באירלנד ובסקוטלנד בין נאמני ג'יימס ובין צבאותיו של ויליאם. בקרב ליד הנהר בוין באירלנד, ביולי 1690 עמד המלך ג'יימס בראשם של אלפי אירים קתולים נאמנים למלוכה, אך הובס, ושב ונמלט לצרפת. כך לבסוף נכונה המלוכה בידי ויליאם ומרי, אשר ישלטו יחדיו.

מורשת המהפכה: המהפכה המהוללת הייתה אחד המאורעות החשובים בהיסטוריה של אנגליה. היא סימנה כי מלך לא ימשול ללא רצון העם, וכי כל ניסיון לכפות על אנגליה מונרכיה אבסולוטית בסגנונו של לואי ה-14 נדון לכישלון.

חוק הזכויות נחשב לציון דרך בחיזוק כוחו של הפרלמנט והקביעה החד משמעית כי אנגליה היא מדינה פרוטסטנטית, והמסמך משמש עד היום כאבן יסוד בחוק הבריטי. העובדה שהישגיה של המהפכה עברו ללא שפיכות דמים העניקה לה את כינויה- "המהוללת".

חוק הזכויות 1689 - Declaration of Rights or

חוק הזכויות, מגילת - הצהרת הזכויות הבריטי מהווה את אחד המסמכים העיקריים של המשפט החוקתי האנגלי יחד עם המגנה כרטה וחוק ההסדר של 1701. לימים הועתק תוכנו של חוק זה אל המשפט של ממלכות חבר העמים הבריטי כגון ניו זילנד וקנדה. בסקוטלנד חל דבר חקיקה אחר "חוק תביעת הזכויות 1,689".

על פי חוק זה ניתנה זכות לשאת נשק לפרוטסטנטים וזאת בשל האיסור שחל עליהם ע"י ג'מס השני אודות מלחמת האזרחים. חוק זה של הזכות לשאת נשק לא קיבל הגבלות וזאת עד לחוק של 1903 - Pistols Act 1903 .


התיקון השני לחוקת ארצות הברית 1791 (Second Amendment)

התיקון נכלל במגילת הזכויות והינו אחד מעשרת התיקונים הראשונים לחוקת ארצות הברית שנוסחו בעצה אחת עם מנסחי החוקה המקורית שאושרו ב' ' 15 בדצמבר 1791 ואשר פרשנותו נתונה במחלוקת עד ימינו אלה.

Right to Bear Arms הינו מחלוקת נוקבת אשר פוהמת בלב החברה האמריקאית עוד בימים אילו עם המקרים החוזרים ונשנים בארה"ב בו נרצחים אנשים חפים מפשע על ידי פסיכופתים אשר מופיעים במקומות ציבוריים ומתחילים לרצוח אנשים וילדים ללא הבחנה ומצפון.

פרשת עגלה ערופה היא היא מקור ההיתר לאזרח לשאת כלי נשק. עם זאת פרשת עגלה ערופה דורשת כי לא רק הכהנים אלא גם השופטים יבוא ויצהירו כי "ידינו לא שפכה..." דהיינו אנו באשר היתרנו לשאת נשק עשינו זאת במידוד ובשיקול דעת ולכן ידינו לא שפכה.

בארה"ב בית המשפט העיליון והרשות המחוקקת איננה יכולה להצהיר "ידינו לא שפכה" במקום בו כל אחד וללא הבחנה לנסיבות, לסוג הנשק או בשפיותו של נושא הנשק יכול להיכנס לחנות ולרכוש נשק ללא הגבלה הדבר דורש בדיקה מחדש.

כליל תפארת:

כי ימצא חלל באדמה... נפל בשדה לא נודע מי הכהו:

ויצאו זקניך ושפטיך:

הערים... העיר... העיר... העיר...העיר:

ויקשור את כל עניין הפרשה בערים. כי הבדל ניכר הוא בין היושבים בערים ובין לאילו שיושבים במחוזות הכפרים הנידחים. כי היושבים בכפרים יכול וידרש להם הנשק עבור כי הם במקומות נידחים ואין מושיע להם בכול זמן ומצב. עוד מקום מושבם הינו הרחק אחד מאחר. למרות זאת היושבים בערים קרובים אילו לאילו וכן השוטרים הסובבים בעיר. וכול העניין הוא הסיבה והנסיבה, ויפה עשתה לונדון שאסרה כלי נשק ואפילו מהשוטרים כי כך ימנעו מעשה אלימות בעיר.

ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע:

וענו ואמרו ידינו לא שפכה (שפכו) את הדם הזה ועינינו לא ראו:

כפר לישראל אשר פדית ה':

ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל:

ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה':

וסיים הכתוב באומר ואתה דהיינו בסופו של דבר העניין תלוי בנו דהיינו לחוקק חוקים אשר יסייגו את הרשות של כל אחד מאיתנו לשאת נשק שלא מנסיבות מצדיקות.

הרי לנו:

הערות שוליים:

  1. מוני המצוות: סה"מ מצוה תק"ל. סמ"ג עשין עח. מקורות: סוטה פ"ט. כריתות כו
  2. מוני המצוות: סה"מ מצוה תקל"א. סמ"ג לאוין קס. מקורות: סוטה מז.
  3. מוני המצוות: רמב"ן - לבעל מצות השם בשתים ולסדר המצוות נכלל בפטר חמור, יראים, זהר הרקיע
  4. מנחת חינוך
  5. נחתם לראשונה ע"י אנרי הרביעי מלך צרפת בשנת 1598