פרשה פתוחה 75 - בחודש השלישי

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2029 עד 2059 לבריאה | 1732 עד 1701 לפני מניינם 


א בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. ג וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ה וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה. ח וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהוָה. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהוָה. י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. יא וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי. יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. יג לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. יד וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. טו וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה. טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. יח וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. יט וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. [2047] כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְהוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְהוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. כד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְהוָה פֶּן יִפְרָץ בָּם. כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם.    א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.    ב אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ.[1] ג לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. ד לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי. [2,058]    ו לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

שמות יט: א - כ:ז

תוכן עניינים

הפסוקים והמצוות

האמנה במציאות ה' ואיסור מחשבה לזולתו

האמנה במציאות השם לידע שיש שם[2] שנאמר אנכי ה'. להאמין שיש לעולם אלה אחד, שהמציא כל הנמצא ומכחו וחפצו היה כל מה שהוא ושהיה ושיהיה לעדי עד [ודבר זה לכל בריאה] , [ועניין נוסף לישראל הוא להאמין] וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו את התורה. שנאמר בתחלת נתינת התורה (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'. ופרושו כאלו אמר תדעו ותאמינו שיש לעולם אלה, כי מלת אנכי תורה על המציאות. ואשר אמר אשר הוצאתיך וכו' לומר, שלא יפתה לבבכם לקחת ענין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב. שורש מצוה זו אין צריך באור. ידוע הדבר ונגלה לכל כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעקר ואין לו חלק וזכות עם ישראל. וענין האמנה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חלוף (בחלוף) זה בשום פנים. ואם נשאל עליו, ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בחלוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפעל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו מה שלבו גומר. ואם יזכה לעלות במעלות החכמה ולבבו (ישעיהו ו י) יבין ובעיניו יראה במופת נחתך, שהאמנה הזאת שהאמין אמת וברור, אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקים מצות עשה זו מצוה מן המבחר. דיני מצוה זו, כגון מה שמחיב עלינו להאמין עליו שכל היכלת וכל הגדלה והגברה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום בו, ושאין בנו כח ושכל להשיג ולהגיד גדלו וטובו, כי לרב מעלתו והודו לא ישג רק לעצמו, ולשלל ממנו בכל כחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה. והענינים היוצאים מזה, כגון לדעת שהוא נמצא שלם, בלתי גוף ולא כח בגוף, כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא לא ישגהו מין ממיני החסרון, כמו שאמרנו. ושאר דברים רבים הנאמרים בענין זה, כלם מבארים בספרי יודעי חכמת האלהות. אשרי הזוכים אליה, כי אז יקימו מצוה זו על בוריה (הל, יסודי התורה פא).

שלא לעלות במחשבה שיש שם אלוה זולתי ה'[3] שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. שלא נאמין אלהים זולתי השם יתברך לבדו, שנאמר (שמות כ ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ופרושו, לא תאמין אלה אחר זולתי. וכתב הרמבן זל (שם) לא תמצא לעולם שיאמר הכתוב אלהים אחרים רק על האמנת הלב, אבל על העשיה לא יאמר לעולם לא תעשה אלהים אחרים, כי לא תפל בלשון עשיה אחרים. ויפה דקדק זל (קהלת י יב) דברי פי חכם חן. וזאת המצוה היא העקר הגדול שבתורה, שהכל תלוי עליו, כמו שאמרו זל (ספרי במדבר טו כב) כל המודה בעבודה זרה, כאלו כפר בכל התורה כלה. ואחד המקבל באלה לשום דבר זולתי השם לבדו, או העובד אותו דבר כדרך עבודתו, כלומר כדרך שעובדין אותו המאמינים בו, או אפילו שלא כדרך עבודתו, אם יעבדנו בארבע עבודות ידעות שהן זבוח וקטור ונסוך והשתחויה, עבר על לא יהיה לך. ונסוך וזורק דבר אחד הוא, ומתחיבין בזריקה כמו בנסוך. שורש מצוה זו נגלה וידוע. פרטיה, כגון מה שאמרו, שאם קבל באלה אחר מכל הנבראים, ואפילו מודה שהקבה שולט עליו ועל אלהותו, עובר על לא יהיה, ומה הדבר שנקרא דרך עבודתו ושלא כדרך עבודתו, ואם עבדהו דרך בזוי ועבודתו בכך מה דינו, וארבע עבודות האסרות בכל האלהות, עד היכן מתפשט אסורן, כענין מה שאמרו זל (עז נא, א) דשובר מקל לפניה בכלל זובח הוא. וכן מה שאסרו זל (שבת קמט, א) לקרות בספרי עבודה זרה המחברים בעניני עבודותיה, או בדברים (בענינים) אחרים שלה, כל שגורמין להאמין בה בשום צד, ואסור הרהור הלב אחריה, ודין ישראל שעבדה אפילו פעם אחת מה דינו, ואם קבלו לאלוה וחזר תוך כדי דבור, חיב, (בב קכט ב) שלא נאמר בזה תוך כדי דבור כדבור, והוא הדין בענין קדושין. והעובדה מאהבה, שחבב אותה צורה לרב יפיה או מיראה שלא תרע לו ולא שיקבלה באלה, וכן העושה לה כבודים, כגון חבוק, נשוק, סך, מלביש, מנעיל מהו דין אסורו. (סנהדרין ס, ב סא, ב) ודיני בטולי עבודה זרה כיצד, והחלוק בין עבודה זרה דישראל לעז דעובד גלולים בענין בטולה, ואסורי הנאה של עז עד היכן, והחלוק שבין תלוש הנעבד למחבר מעקרו, ומאמתי היא נעשית עז, ודין משמשי עז, ואם בטל היא מה יהא במשמשיה, (עז נב, ב) ותקרבת שלה מה דינו (שם כט, ב), ועז שהניחוה עובדיה, וההרחקה מעובדיה ביום עבודתה וסמוך לו, והדברים האסורים לנו למכר להם לעולם מפני חשש קלונה, והרחקת עיר שיש עז בתוכה, ויתר רב פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא עבודה זרה. (ב, א י, ב) ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, והעובר עליה ועבד עז כדרך עבודתה, או שלא כדרך עבודתה בארבע עבודות שכתבנו, בעדים והתראה נסקל, ובשגגה חיב להביא חטאת קבועה. וזאת המצוה היא מכלל השבע מצות שנצטוו כל בני העולם בכללן. (סנהדרין נו, א) אבל מכל מקום, חלוקין יש בפרטיה בין ישראל לשאר האמות, והכל מבואר שם בעבודה זרה. ומן החלוקין שבין ישראל לשאר האמות בענין המצות המטלות על הכל הוא, שישראל לא יתחיב לעולם בלא עדים והתראה, ושאר האמות אין צריכין התראה. לפי שאין חלוק בהן בין שוגג למזיד. וכן יתחיבו גם כן בהודאת פיהם. מה שאין כן בישראל שצריך עדים. ועוד יש חלוק אחר, כי האמות בעברם על כל אחת ממצותם יתחיבו לעולם מיתה, וזהו שאמרו חזל (שם נז, א) אזהרתן זו היא מתתן, וישראל יתחיב פעמים קרבן, פעמים מלקות, פעמים מיתה, ופעמים אינו מתחיב בכל אלה, אלא שהוא כעובר על מצות מלך ונשא עונו.


איסור עשיית פסל - השתחוות - והעבודה לע"ז

שלא לעשות פסל לא יעשה בידו ולא יעשו לו אחרים[4] שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה. שלא נעשה צלמים שיעבדו, אפילו לא עבדם העושה אותם, העשיה לבד אסורה, להרחיק המכשול. ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות. שנאמר (שמות כ ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והמצוה לעשותה הוא הגורם העשיה, זהו דעת הרמבם זל. (סהמצ לת ד) ודעת הרמבן זל (שם) שאין האזהרה בכאן, אלא שלא יעשה צלמים על דעת לעבדם. גם כתב, שאין לנו למנות לאו זה מן המקרא הזה, כי לא יזהיר בזה הכתוב רק באסור עבודה זרה שהוא במיתה, ובעשית צלמים, כל זמן שלא עבדם אינו חיב בדבר אלא מלקות. והוא זל כתב, שכל פסוק זה דלא יהיה לך נחשב ללאו אחד, יזהיר שלא נודה האלהות לזלתו בין שיקבלנו לאלה, כלומר שיאמר לו אלי אתה, או שישתחוה לו, או יעבדנו באחת מארבע עבודות אסרות, או בעבודתו המיחדת לו. אבל המניעה בעשית הצלמים וקיומם, כתב הוא דנפק לו מפסוק (ויקרא יט ד) דאל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ותמה אני על הרמבם זל שכתב שאין הפרש בין שיעשם בידו או יצוה לעשותם, שהרי מצוה משלח הוא, וקימא לן משלח פטור. שורש מצוה זו ידוע שהוא להרחיק האלילים (עבודה זרה). ‏[5]


שלא להשתחוות לעבודה זרה אע"פ שאין דרך עבודתה בהשתחויה[6] שנאמר לא תשתחוה להם. שלא להשתחות לעבודה זרה, ועז היא כל שעבוד זולתי האל ברוך הוא, שנאמר (שמות כ ה) לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ואין פרוש הכתוב לא תשתחוה על מנת לעבוד שנלמד ממנו שהשתחואה לבד, שלא לכונת עבודה, שלא יהא אסור, שהרי במקום אחר נאמר בתורה (שם לד יד) כי לא תשתחוה לאל אחר, שאסרה ההשתחואה לבד בשום צד. ואמנם סמך אליה ולא תעבדם לומר, שהשתחואה היא אחת מדרכי העבודה. ולמדנו מכאן עם סיוע כתובים אחרים שארבע עבודות הן שהקפידה התורה בהן בכל עבודה זרה שבעולם, ואפילו אין דרך עבודתה בכך חיבין עליהן, ואחת מהן השתחואה. [7]

שלא לעבוד עבודה זרה בסברים שדרכה להעבד בהן.[8] שנאמר ולא תעבדם. שלא נעבוד שום עבודה זרה בעולם בדברים שדרכה שעובדים אותה המאמינים בה. ואעפ שאין עבודתה באחת מארבע עבודות שאמרנו למעלה, מכיון שעבדה במה שדרכה להעבד חיב. ואעפ שעבודתה דרך בזיון, ‏[9] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ועובר עליה במזיד ויש עדים, נסקל. ‏[10]

שבועת שוא

שלא לישבע לשוא[11] שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. שלא נשבע לבטלה, שנאמר (שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וענין הבטלה בארבעה צדדין:

כגון (שבועות כט, א) שנשבע על דבר ידוע שאינו כן, כגון על עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה,

הצד השני, כגון (ירושלמי שבועות פג הח) שנשבע על הידוע שהוא כן, כגון על האבן שהוא אבן ועל העץ שהוא עץ, וכל כיוצא בו,

הצד השלישי, שנשבע לבטל מצוה זו, או מצות שחיבנו השם ברוך הוא, שגם זה לבטלה לגמרי, הוא שאין בידו לשבע על מה שכבר חיבו האל, וכמי שנשבע בדבר ידוע שאינו כן הוא.

הצד הרביעי, שנשבע לעשות דבר שאין בו כח לעשותו, כגון (שבועות כה א) שלא יישן שלשה ימים רצופים, או שלא יאכל שבעה ימים רצופים, וכן כל כיוצא בזה.

משרשי מצוה זו. לדעת בני אדם ולקבע בנפשותם ולחזק האמונה בלבותם, כי האל ברוך הוא אשר בשמים ממעל וקים לעד, אין קיום כקיומו, וראוי ומחיב עלינו בזכרנו שמו הגדול על מעשנו ועל דבורינו לזכרו באימה, ביראה, ברתת ובזיע, ולא כמהתלים ומדברים בדבר קל, כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל. על כן (ראוי) [בכדי] לקבע הענין הזה בלבבנו ולהיות יראתו על פנינו לחיותנו ולזכותנו חיבנו במצוה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה, וענש מלקות על המקל ועובר עליה.

ומזה השרש בעצמו הוא ענין שבועת שקר, כלומר נשבע לקים דבר ולא קימו, שהיא נקראת שבועת בטוי, שבא עליה לאו אחר בפני עצמו בסדר קדושים תהיו, כמו שנאמר (ויקרא מט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, כי הנשבע בשם הגדול לאמר דבר שהיה והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקל ביראת אלהים, כאומר בלבו שאין אמת. תאלמנה שפתיו. (תהלים לא יט) וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו, הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פרוש נשבע הוא לפי דעתי, שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ברוך הוא קים ולא ישתנה לעדי עד. וזהו שלשון שבועה יבא לעולם בלשון נפעל, כלומר שנפעל בדבריו להיותו קים כמו שאמר בקיומו ברוך הוא.

ובענין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המתר בגדר האסור, וכאלו יאמר דבר פלוני שהוא מתר יהא אסור עליו כקרבן שאסד השם יתברך. ואמרו זל, (נדרים יד, א) דדוקא כשהוא נודר בדבר הנדד יהא חל הנדר ולא בענין אחר, שאם יאמר הרי דבר פלוני אסור עלי כקרבן, כמו שאמרנו בזה יחול הנדר, (שם יג א) אבל אם יאמר כבשר חזיר, אין זה נדר, שהתורה אמרה (במדבר ל ג) כי ידר נדר, כלומר, כי ידר בדבר הנדור. וכן מי שיאסר דבר לחברו או על עצמו, כמו הדברים של קרבן שאסר לנו השם יתברך, כענין זה הוא, שהוא כאלו אומר דבר פלוני יהא אסור עליו, או על חברו, כמו הדברים של קרבן שאסר לנו השם יתברך וזה הענין שיש בנו כח לאסר המתר, לפי שהתורה למדתנו בכך, מדכתיב (שם) כי לאסר אסר לא יחל דברו. ו

המסר המרומז

חזרת אברהם ממצרים דרך הר סיני וחיזוק האמונה והמצוות מפי השכינה (מעשה אבות סימן לבנים)


מאורעות השנים

Abram Journeying into the Land of Canaan (engraving by Gustave Doré from the 1865 La Sainte Bible)

2023 – אַבְרָהָם יָרַד לְמִצְרַיִם, כנגד: "וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם":

הַפָּסוּק (שמות יח, כג) "וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" הוּא הַפָּסוּק הַ2023 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי טַעַם עֶלְיוֹן, וּבִשְׁנַת 2023 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם יָרַד אַבְרָהָם לְמִצְרַיִם לְהָכִין אֶת הַקַּרְקַע לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּרְדוּ לְגָלוּת מִצְרַיִם לְשָׁלוֹם. וּמוּבָא בָּרַמְבַּ"ן (בראשית יב, י) אַבְרָהָם יָרַד לְמִצְרַיִם וְכוּ', מִפְּנֵי הָרָעָב לָגוּר שָׁם לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹ בִּימֵי הַבַּצֹּרֶת, וְהַמִּצְרִים עָשְׁקוּ אוֹתוֹ חִנָּם לָקַחַת אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהקב"ה נָקַם נִקְמָתָם בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים, וְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם בְּמִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבְזָהָב, וְגַם צִוָּה עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים לְשַׁלְּחָם. וְרָמַז אֵלָיו כִּי בָּנָיו יֵרְדוּ מִצְרַיִם מִפְּנֵי הָרָעָב לָגוּר שָׁם בָּאָרֶץ, וְהַמִּצְרִים יָרֵעוּ לָהֶם וְיִקְּחוּ מֵהֶם הַנָּשִׁים כַּאֲשֶׁר אָמַר "וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן", וְהקב"ה יִנְקֹם נִקְמָתָם בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד, וְהֶחֱזִיקוּ בָהֶם לְשַׁלְּחֵם מִן הָאָרֶץ לֹא נָפַל דָּבָר מִכָּל מְאֹרַע הָאָב שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּבָּנִים. וְהָעִנְיָן הַזֶּה פֵּרְשׁוּהוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר, אָמַר הקב"ה לְאַבְרָהָם צֵא וּכְבוֹשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ.


2029 - תולדות אברהם מהגיעו לארץ כנען- לאחר ירידתו מצריימה מפני הרעב, כנגד: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים":

בשנת 2,023 אברהם בא לארץ כנען בהיותו בן 75. ובשנה ההיא היה הרעב וירד למצרים ושלשה חדשים בין זה ישב באלוני ממרא בחברון, ושם דר 25 שנה דהיינו עד שנת 2,047. ‏[12] ובשנת 2047 אירע מעשה סדום

איור אברהם הגר ושרה 1897.


2029 - "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים", כנגד: השנים שלאחר שהיית אברהם במצרים: בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים פסוק זה מרמז על התקופה שלאחר שהיית אברהם במצרים, שכן אברהם ירד מצרימה כאמור בשנת 2,023.‏[13][14]

ויקרא אליו ה' מן ההר וכן להלן "ויקרא ה' למשה אל ראש ההר", הוא הר סיני. וירמוז על קבלת עשרת הדיברות ע"י אברהם כמפורש כדלקמן, ומעשה אבות סימן לבנים, כי ע"י מעשה אברהם בהר סיני הייתה "השפעה" על קבלת עשרת הדיברות ע"י עם ישראל דורות רבים לאחר מכן.


2033 - אברהם נשא את הגר כנגד: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים":

הַפָּסוּק (שמות יט, ה) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" הוּא הַפָּסוּק הַ2033 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2033 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נָשָׂא אַבְרָהָם אֶת הָגָר, וְהַפָּסוּק מְרַמֵּז שֶׁאִם יֵשׁ בְּרִית נִבְדָּלִים מִן הָעַמִּים, וְכֵיוָן שֶׁאַבְרָהָם עֲדַיִן לֹא נִימוֹל הוּא נִדְבַּק בְּבַת נֵכַר הָאָרֶץ.

2034 - "ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ממלכת כהנים וגוי קדוש", כנגד: ברית אברהם:

ברית זו של ה' עם ישראל היא בעצם המשך של הברית עם אברהם אבינו, ככתוב בפר' לך-לך: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדֹל נהר פרת" ‏[15]; "ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד... והקִמֹתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדֹרֹתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" ‏[16]. וכן עוד פסוקים רבים מורים על ברית ה' עם אברהם והבטחתו להמשיכה לבניו אחריו. וייתכן כי חלק מהאדמה המובטחת לאברהם הינה לישמעאל,* וארץ הקודש כמפורש בפרשת מסעי היא הארץ המובטחת לבני ישראל. ופסוק זה מכוון כנגד שנת לידת ישמעאל, בהיות אברהם בן פ"ו שנים (2,034 לבריאה). ובסוף הדברים* יבואר בארוכה שפרשה זו מלמדת על זכותם של בני ישמעאל בארץ והגבלתה.

והיו נכֹנים ליום השלישי כי ביום השלשי... השווה: "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" ‏[17].

2034 - לידת ישמעאל, כנגד: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש": ומקץ י' שנים לשבתו בארץ כנען, והוא בן פ"ה שנה (שנת 2,033), נשא אברהם לאישה את הגר בת פרעה על פי בקשתה של שרה גברתה. ואף על פי שהייתה שפחה ומצרית ‏[18], מכל מקום לקחה לאישה, היות שלמדה את כל דרכי שרה כאשר לימדתה. ולאחר שנה, בהיות אברהם בן פ"ו שנים (שנת 2,034), ילדה לו הגר את ישמעאל. ופסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש הינו הפסוק 2034 מתחלת התורה שנת הולדת ישמעאל. ונראה לבאר על פי המבואר בפרקי דרבי אליעזר השוה הקדוש ברוך הוא שמו של ישמעאל לשמו של ישראל. וכן מובא בספר עץ הדעת טוב ‏[19] שישמעאל כיון שנימול יש לו בחינת אדם דומה לישראל, אלא שהוא פרא אדם ולא אדם השלם ולכן הפסוק הנ"ל מקביל ללדת ישמעאל לצין שעם ישראל נבדלים גם מישמעאל אף על פי שהוא יותר עליון משאר האמות.

ובהמשך בהיות אברהם בגיל 99 מבטיח הקב"ה שיהיה לאב המון גויים, ושרה תלד לו בן שייקרא יצחק וה' יקים עמו ברית עולם לזרעו אחריו, כלומר: יצחק הוא שימשיך את אברהם, ולא ישמעאל, שהוא בן הגר המצרית, מזרע חם. ואכן, בשנת 2,048, בהיותו בן מאה, ילדה שרה לאברהם את יצחק, ונתקיימה הבטחת ה'. אמנם בהיותו בן שלוש עשרה נימול ישמעאל על ידי אברהם, ובמילה זו יש תיקון לחם, שנתקלל על חטאו בעניין ברית קודש. ולעתיד לבוא יקבלו עליהם בני ישמעאל עול מלכות שמים כראוי וישלטו בעמים רבים, ובזה תתקיים ההבטחה להגר כי ישמעאל על פני כל אחיו ישכֹּן[20].

לעת זקנותו נשא אברהם אישה נוספת – קטורה. קטורה ילדה לאברהם שישה בנים – זמרן, יקשן, מדן, מדין, ישבק ושוח – אך את כולם שילח אברהם מעל יצחק בנו עוד בחייו לארץ קדם לאחר שציידם במתנות ‏[21]. ושלוש נשים נשא אברהם בימי חייו: שרי בת שם, קטורה בת יפת והגר בת חם[22]. כך איחד ותיקן אברהם כל שורשי הדור ההוא, שהרי כל העולם כולו בא משם, חם ויפת לאחר המבול, ובנות כולם נשא.

2047 - אברהם נתבשר על לדת יצחק התגלות ה' לאברהם עם שלשת המלאכים באלוני ממרא , כנגד: "והר סיני עשן כלו...ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד":

חורבנה של סדום הייתה בשנת 2,046 לבריאתו של אדם הראשון [2,047 לבריאת העולם] והַפָּסוּק ‏[23] וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד [או לחלופין, הוּא הַפָּסוּק הַ' 2046 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לפי חִשּׁוּב הַפָּסוּק וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר] כְּהֶמְשֵׁךְ הַפָּסוּק הַקּוֹדֵם לְפִי הַקְּרִי כְּדִלְעֵיל. וּבִשְׁנַת 2047 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נחרבה סדום, ושם כָּתוּב ‏[24] וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וְגוֹ', וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וְגוֹ' וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן. וכן מובא בספר 'אמרי אמת' (וירא) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן, קיטור הכבשן היינו כדאיתא בזוהר הקדוש והר סיני וגו' ויעל עשנו כעשן הכבשן, ככבשן דביה כבש רחמיו לעמיה כן יכבשו רחמיך את כעסך, זהו שכתוב ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה.


2047 - "ויהי קול השפר הולך וחזק מאד, משה ידבר והאלהים יעננו בקול" כנגד: בשורה לאברהם על לדת יצחק: ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול פסוק זה הוא כנגד שנת 2,047, שבה נתבשר אברהם על הולדת יצחק. יצחק (דין דגבורה) ביטל עצמו בפני ה' ע"י שמל עצמו והסיר תאוותו. מעשה זה של ביטול ה"יש" בפני ה' קורע גזרי דין, ובזה דמה לקול השופר הקורע את רוע הגזרה. וידוע ומפורסם עניין שופר ואילו של יצחק בעקדה, כדאיתא ‏[25]: "אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני". ובתנחומא ‏[26]: "אמר לו הקב"ה... עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בראש השנה, אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות ואזכור להן עקידת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה. אמר לו: ומה הוא השופר? אמר לו: חזור לאחוריך. מיד 'וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו' ‏[27]".

ועיין לקמן שלידת יצחק דהיינו ישחק הינה בשנת 2048 ויציאת בני ישראל ממצרים 2448 [400 שנה מלידת יצחק]. וירידת בני ישראל ממצרים 2238, ‏[28], יוצא איפה כי מיום הולדת יצחק עד לרדת בני ישראל מצרימה קץ שנה כנגד שבירת מצרים. ומוּבָא בְּ'פִרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר' (ל) שֶׁבַּשּׁוֹפָר שֶׁל הָאַיִל שֶׁל יִצְחָק תָּקַע הקב"ה בְּהַר סִינַי, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר אוֹתוֹ הָאַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא יָצָא מִמֶּנּוּ דָּבָר לְבַטָּלָה וְכוּ', קַרְנָיו שֶׁל אַיִל, שֶׁל שְׂמֹאל תָּקַע בּוֹ בְּהַר סִינַי, וְשֶׁל יָמִין שֶׁהוּא עָתִיד לִתְקֹעַ בָּהּ לֶעָתִיד לָבֹא.

ושבר זה של מצרים בזכות שברים של שופר שהוא כנגד איל דיצחק.

וכתיב ‏[29] ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת. וכן ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה ונה בן לשרה, וכן היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן והנאמר היה בשנת 2047.

שכל עניין חישוב הקץ בהחלפת ה' ש של ישחק ל צ היה בשמיים בשנת העיבור דהיינו שנת 2047. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול. , פסוק 2047.

דהיינו שקול השופר דהיינו השברים הולך וחזק כנגד נשמת יצחק אשר לעתיד אמורה להעלות על המזבח.



2047 – חֻרְבַּן סְדוֹם, כנגד: ״וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד״:

הַפָּסוּק (שמות יט, יח) "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד" הוּא הַפָּסוּק הַ2047 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי טַעַם עֶלְיוֹן כְּדִלְעֵיל. וּבִשְׁנַת 2047 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נֶחְרְבָה סְדוֹם, וְשָׁם כָּתוּב (בראשית יט, כז) "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וְגוֹ', וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וְגוֹ' וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן". וְכֵן מוּבָא בַּסֵּפֶר 'אִמְרֵי אֱמֶת' (וירא) "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן", קִיטוֹר הַכִּבְשָׁן הַיְינוּ כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ "וְהַר סִינַי וְגוֹ' וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן", כְּכִבְשָׁן דְּבֵיהּ כָּבַשׁ רַחֲמָיו לְעַמֵּיהּ כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה". וְכֵן הַמִּסְפָּר הַמִּסְתַּתֵּר בֵּין אוֹתִיּוֹת הַ"ר סִינַי הוּא 325 כְּמִנְיַן קִיטוֹר. וְכֵן מַתַּ"ן תּוֹרָ"ה מְרֻמָּז בְּאוֹת שְׁלִישִׁית בַּכָּתוּב (בראשית יט כד) "וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת הוי"ה מִן הַשָּׁמָיִם: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל".





2048 - הולדת יצחק, כנגד: "וירד ה' על הר סיני":

וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה כנגד שנת 2,048, והיא שנת הולדת יצחק. מובא בחיד"א ‏[30]: כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְרָצָה הקב"ה לְמַהֵר אֶת הַקֵּץ, אָמַר הקב"ה לָאָבוֹת אִם תַּמְעִיטוּ אוֹת אֶחָד מִשִּׁמְכֶם אֲדַלֵּג אֶת הַקֵּץ, אָמַר יִצְחָק קַח שִׁי"ן וְתֵן בִּמְקוֹמָהּ צָדִ"י יִשָּׁאֵר רד"ו כְּיִתְרוֹן הַשִּׁי"ן מִן הַצָּדִ"י. [ש (300) - צ (90) = 210] הַיְינוּ שֶׁיִּצְחָק הֶחֱלִיף אֶת הָאוֹת שִׁי"ן מִיִּשְׂחָק לְיִצְחָק, וּבִזְכוּת זֶה מִהֵר הקב"ה אֶת הַקֵּץ שֶׁיִּהְיֶה רד"ו שָׁנָה בִּמְקוֹם ת' שָׁנָה. וְרוֹאִים שֶׁיִּצְחָק עָשָׂה אֶת הַסּוֹף וְהַקֵּץ לְגָלוּת מִצְרַיִם.

וְכֵן מוּבָא בְּ'דַעַת זְקֵנִים מִבַּעֲלֵי הַתּוֹסְפוֹת' ‏[31] פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים פֵּרוּשׁ כְּמִנְיַן פָּקוֹ"ד יְחַסֵּר הַבּוֹרֵא מִן הַגָּלוּת שֶׁלָּכֶם, נִבָּא עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּמִצְרַיִם כִּי אִם רד"ו שָׁנִים הֲרֵי לְךָ שֶׁחִסֵּר הקב"ה מִן הַשִּׁעְבּוּד קֵץ שָׁנִים כְּמִנְיַן פָּקוֹ"ד.

וְהוֹסִיף הרה"ג ר' מ. פ. שליט"א שֶׁלָּכֵן יַעֲקֹב אָמַר לְבָנָיו לָרֶדֶת לְמִצְרַיִם בַּכָּתוּב ‏[32] וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם. וְרָמַז לָהֶם שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁבֹּר אֶת הַמִּלָּה מִצְרַיִם לִשְׁנַיִם; בְּסוֹד שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, שֶׁהוּא מִסְפָּר קֵ"ץ [מצרים = 380 ושבר מצרים דהיינו חצי מ' 380 דהיינו 190], וּבָזֶה נִחֵם אוֹתָם שֶׁה' הִפְחִית קֵ"ץ שָׁנִים מֵהַשִּׁעְבּוּד בִּזְכוּת יִצְחָק. וְנִרְאֶה לְהוֹסִיף שֶׁלָּכֵן מְדֻיָּק הָעִנְיָן בְּסוֹד הַ"שֶּׁבֶר", כֵּיוָן שֶׁיִּצְחָק מְסַמֵּל אֶת מִדַּת הַגְּבוּרָה שֶׁשּׁוֹבֶרֶת כָּל דָּבָר לִשְׁנֵי חֲצָאִים, כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר 'סוֹד הַחֵצִי'. וּבִזְכוּת שישחק שבר את שמו לשנים, היינו מישחק הוא יצר ב' פעמים יצחק עם הכולל. בזה הוא הִפְחִית מִסְפַּר רד"ו מֵהַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל שְׁמוֹ, ה' הִפְחִית קֵ"ץ שָׁנִים בְּסוֹד הַשֶּׁבֶר לִשְׁנַיִם, שֶׁשָּׁבַר אֶת תֵּבַת מִצְרַיִ"ם וְאֶת קְלִפַּת מִצְרַיִם לִשְׁנַיִם, וְהוֹצִיאָם קֵ"ץ שָׁנִים לִפְנֵי הַזְּמַן, כשהשלימו רד"ו שנים. וְיַעֲקֹב רָאָה שֶׁ"יֵשׁ שֶׁבֶר" שֶׁהוּא יִצְחָק בְּמִצְרַיִם, הַיְינוּ שֶׁזְּכוּתוֹ שֶׁל יִצְחָק שֶׁהוּא בִּבְחִינַת שֶׁבֶר, והיה מוכן לתת משמו ומעצמותו במסירות נפש עבור בניו, בסוד שבירת שמו לשנים כדלעיל.

הזכות הזאת תִּשְׁבֹּר אֶת מִצְרַיִם לִשְׁנַיִם. וְלָכֵן כָּתוּב ‏[33] וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ הַיְינוּ מַדּוּעַ אַתֶּם מִתְיָרְאִים, יֶשְׁנוֹ יִצְחָק שֶׁהוּא בְּחִינַת יִרְאָה לְהַמְתִּיק, וּכְפִי שֶׁמַּמְשִׁיךְ הַכָּתוּב "וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ [אוֹתִיּוֹת י"ש שֶׁבְּיִשְׂחָ"ק], שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה". ‏[34]

אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים: האות של "הוצאתיך מארץ מצרים" יש בו שתי משמעויות: האחת כפשוטו, שהוציא את עם ישראל ממצרים, והשנייה על הצלת אברהם ממצרים ברדתו שמה בזמן הרעב בארץ כנען והצלתו מיד פרעה במעשה שרה. עוד ייתכן כי באמרו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שנת 2,054) ירמוז לעתיד לבוא בעניין מה שאמר לו ה' בברית בין הבתרים "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אֹתם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול" ‏[35], היינו, על הוצאת זרעו ממצרים, ואותן 400 שנה החלו בשנת 2,048, שנת לידת יצחק. ואל תתמה על הפרש השנים, כי כל הפסוקים הללו מרמזים לעניין אחד.


2048 – יְשִׁיבַת אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים:

מוּבָא מֵהרה"ג ר' א. כְּלִיל שליט"א שֶכָּל פְּסוּקֵי עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת מַקְבִּילִים לִשְׁנוֹת יְשִׁיבַת אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים מִשְּׁנַת 2048 עַד שְׁנַת 2073. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז לְאַבְרָהָם שֶׁצָּרִיךְ לְקַיֵּם אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת וְלֹא תַחְמֹד, וְלֹא לִלְמֹד מֵהַפְּלִשְׁתִּים כַּמּוּבָא בְּרַשִּׁ"י (בראשית י, יד) "וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים" מִשְּׁנֵיהֶם יָצְאוּ שֶׁהָיוּ פַּתְרוּסִים וְכַסְלוּחִים מַחְלִיפִין מִשְׁכַּב נְשׁוֹתֵיהֶם אֵלּוּ לְאֵלּוּ וְיָצְאוּ מֵהֶם פְּלִשְׁתִּים.


2051 - גירוש ישמעאל 60 - 2051, כנגד: "לא יוכל לעלות... לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא":

ומחלוקת היא בסדר הדורות בעניין שנת גירוש ישמעאל והגר. בשלשלת הקבלה נאמר כי בשנת 2,051 היו הדברים בהיות אברהם בן 103 בשנת הגמל יצחק דהיינו בהיותו בן שלש שהרי נולד שאברהם בן 100, שאז ישמעאל בן 17 שהרי נולד כאשר אברהם בן 86. ובסדר הדורות 2,061 שמביא את בראשית רבה פנ"ג בשם המתנות כהונה אף הוא דורש עניין גמילת יצחק אך בעניין ויגמל מיצר הרע שהיה בן 13 דהיינו 2,061.

ולעניינם של הפסוקים הם הם עיקרי המחלוקת בעניין עבודת בני ישמעאל בעניין אחדות הבורא. האם ישמעאל קיבל על עצמו עול מלכות שמים. ומשמע כי קיבל עיקרם של דברים אך לא בכללותם, ובין כה וכה לא בעניין חסד דאברהם ועניין, ה' ה' אל רחום וחנון. והמחלוקת הינה באחדות הבורא ואיסור עשיית הפסל אך בשאר הדיברות לכולי עלמא לא קיבל כי שולח מאוהל אברהם.


מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (מכות כד.) אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעְנוּם, דַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת נֶאֶמְרוּ בַּשֵּׁם אֱלֹהִים הַמְסַמֵּל אֶת מִדַּת הַגְּבוּרָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות כ, א) "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ דְּהַשְׁפָּעַת הַזִּוּוּג הִיא דֶּרֶךְ הַגְּבוּרָה. וְכֵן הַר סִינַי נִקְרָא חוֹרֵב גִּימַטְרִיָּא גְּבוּרָה. וְכֵן בֵּאַרְנוּ בְּמַאֲמְרֵי חֲנֻכָּה שֶׁחַג הַשָּׁבוּעוֹת הוּא בִּבְחִינַת גְּבוּרָה, וְלָכֵן מוּבָא בַּ'טּוּר' (או"ח ס' תיז) שֶׁחַג הַשָּׁבוּעוֹת הוּא כְּנֶגֶד יִצְחָק, וְלָכֵן עֵרִים כָּל הַלַּיְלָה בְּיוֹם זֶה, דְּלַיְלָה הוּא בְּחִינַת גְּבוּרָה, וְלָכֵן בְּיוֹם זֶה נִתְּנָה הַתּוֹרָה דֶּרֶךְ מִדַּת הַגְּבוּרָה, וְלָכֵן קוֹרְאִים מְגִלַּת רוּת בְּיוֹם זֶה דִּמְגִלַּת רוּת מְדַבֶּרֶת עַל הַהַשְׁפָּעָה לַמַּלְכוּת מֵהַגְּבוּרוֹת. וְלָכֵן דָּוִד הַמֶּלֶךְ נוֹלַד בְּיוֹם זֶה. וְכֵן מָצִינוּ בְּזֹהַר חָדָשׁ (רות קד:) שֶׁמְּגִלַּת רוּת הִיא בְּסוֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁמִּתְחַבְּרִים בִּבְחִינַת זִוּוּג זָכָר וּנְקֵבָה. וְלָכֵן קוֹרִין אוֹתָהּ בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת דִּבְמַתַּן תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנוּ ב' תּוֹרוֹת אֵלּוּ הָיָה זִוּוּג בְּאוֹתָהּ בְּחִינָה. וְכֵן מוּבָא בַּ'חֲתַם סוֹפֵר' שֶׁמְגִלָּ"ה ר"ת לְהַעֲבִיר גִלּוּלִים מִן הָאָרֶץ. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' יוֹסֵף מֵאִיר סוֹפֵר שליט"א שֶׁהָאוֹתִיּוֹת לִפְנֵי וְאַחֲרֵי מְגִלָּ"ה הֵן מֶלֶ"ךְ בֶּ"ן דָּוִ"ד.

וְכֵן חַג הַשָּׁבוּעוֹת הוּא יוֹם הַדִּין עַל תּוֹרָה. כַּמּוּבָא בַּשְּׁלָ"ה (מסכת שבועות) בְּעַצֶּרֶת נִידוֹנִין עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, הֵם הַנְּשָׁמוֹת הַפּוֹרְחוֹת מֵאִילָנוֹ שֶׁל הקב"ה, וְהָעוֹלָם נִידוֹן בְּיוֹם זֶה עַל הַתּוֹרָה. וְכֵן כְּשֶׁהִפְסַדְנוּ אֶת הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, הִפְסַדְנוּ אוֹתָם דֶּרֶךְ שְׁבִירָה שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת מִדַּת הַגְּבוּרָה. וְהוֹסִיף הרה"ג ר' מ. פ. שליט"א שֶׁנִּדּוֹנִין עַל פֵּירוֹת אִי לָן, הַיְינוּ שֶׁמַּשְׁפִּיעִים פֵּירוֹת לְמִי שֶׁלֹּא לָן וְיָשֵׁן בַּלַּיְלָה הַזֶּה. כַּמּוּבָא בְּ'שַׁעַר הַכַּוָּנוֹת' לְהָאֲרִיזַ"ל (חג השבועות ח"ב רב) צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁלֹּא לִישֹׁן בַּלַּיְלָה הַזֹּאת כְּלָל וְלִהְיוֹת כָּל הַלַּיְלָה נֵעוֹרִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה כַּנִּזְכָּר בָּאֹרֶךְ בְּהַקְדָּמַת סֵפֶר הַזֹּהַר. וְדַע כִּי כָל מִי שֶׁלֹּא יָשֵׁן בַּלַּיְלָה הַזֹּאת כְּלָל אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד וְיִהְיֶה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַלַּיְלָה מֻבְטָח לוֹ שֶׁיַּשְׁלִים שְׁנָתוֹ, וְלֹא יֶאֱרַע לוֹ שׁוּם נֶזֶק בַּשָּׁנָה הַהִיא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוֹרָאַת חַיֵּי הָאָדָם בַּשָּׁנָה הַהִיא תְּלוּיָה בְּעִנְיָן זֶה כִּי אִם לֹא יָשֵׁן כְּלָל וַדַּאי שֶׁלֹּא יָמוּת בַּשָּׁנָה הַהִיא. וְכֵן הַכָּתוּב הַמְדַבֵּר עַל מַתַּן תּוֹרָה (שמות יט, יח) "אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו הוי"ה" ס"ת דּוֹהֵ"ר הַמְרַמֵּז עַל הַשְׁפָּעַת הַגְּבוּרָה מֵהַיְסוֹד לַמַּלְכוּת כְּדִלְעֵיל.

וְכֵן מוּבָא מֵהרה"ג ר' א. כְּלִיל שליט"א שֶׁהַפָּסוּק (שמות יט, כ) "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה" הוּא הַפָּסוּק הַ2048 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2048 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם נוֹלַד יִצְחָק. וְיֵשׁ בַּתּוֹרָה קָרוֹב לְ6000 פְּסוּקִים כְּנֶגֶד שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה שֶׁהָעוֹלָם קַיָּם, כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר 'מַעֲשֵׂה תּוֹרָה' בְּשֵׁם הַגְּרָ"א. וְהַפָּסוּק שֶׁלְּפָנָיו "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל", מְרַמֵּז עַל הַשָּׁנָה שֶׁהַמַּלְאָכִים בִּשְּׂרוּ לְאַבְרָהָם עַל לֵדַת יִצְחָק. וּמוּבָא בַּ'טּוּר' (או"ח תיז) שָׁבוּעוֹת כְּנֶגֶד יִצְחָק שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה הָיָה בְּשׁוֹפָר מֵאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק. וכן לפי שיטה אחת ב'סדר הדורות' יצחק היה בעקידה בגיל 8, וזה יוצא בדיוק בשנת 2056 שמקבילה לפסוקים של תחילת עשרת הדברות.


2051 - "לא יוכל העם לעלת... וירד משה אל העם ויאמר אלהם", כנגד: גירוש ישמעאל: פסוקים אלו הם כנגד גירוש ישמעאל. לדעת שלשלת הקבלה גורש ישמעאל בשנת 2,051, המכוונת בפסוק "ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלֹת אל הר סיני כי אתה העדֹתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו", כי לא יוכל "עם הדומה לחמור" ‏[36] לעלות אל הר ה' ולקבל תורה ומצוות, אלא ההר מוגבל לזרע יצחק ‏[37]. ולדעת סדר הדורות גורש בב'נ"ג, המרומז בפסוק "וירד משה אל העם ויאמר אלהם", שאמר להם דברי ה' שלא לעלות בהר. והוא הפסוק שלפני וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, כי רק "ביצחק יקרא לך זרע", ולא שייך נתינת עשרת הדיברות כשדרים הגר וישמעאל בבית אברהם. עוד הביא בעל שלשלת הקבלה בשם פרקי דרבי אליעזר שיצא ישמעאל לתרבות רעה בשנת ב' אלפים ס' ואז גורש, והיינו כנגד הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו". והמחלוקת תלויה בעומק קבלת עול מלכות שמים של ישמעאל: לפי השיטות שגורש בב'נ"א או ב'נ"ג ‏[38] לא קיבל עול מלכות שמים כלל; ולפי דעת פרקי דרבי אליעזר, שגורש שנת ב'ס', קיבל ישמעאל עול מלכות שמים כראוי ב"אנכי" ו"לא יהיה לך", ושייך ביה גם "לא תשא", שהוא מעניין איסור ברכת השם, שהוא מז' מצוות בני נח ‏[39], אך שאר מצוות מ"זכור" ואילך לא שייך ביה.

הבדלות ישראל מהעמים החל מאברהם אבינו באשר ימנעו מעבוד אלהים אחרים מבלעדי ה'

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.* פסוק זה מרמז ששאר העמים, הרחוקים מפני ה', אינם זוכים לארץ ישראל וקבלת השכינה. וכדברי הזוהר (יתרו פז ע"א) (תרגום עפ"י מתוק מדבש): "אשריהם ישראל לפני הקב"ה, שהם אחוזים בפנים העליונות של המלך ב"ה... אבל שאר עמים אחוזים בפנים התחתונות, ועל כן הם רחוקים מגוף המלך ב"ה". ‏[40] וממשיך הזוהר שם ודורש פסוק זה על מעלת ישמעאל על פני שאר העמים: "שהרי אנו רואים שכל המצרים הם קרוביו של ישמעאל, כי אמו ואשתו היו מצריות, וכמה אחים וקרובים היו לו, וכולם היו בפנים התחתונות והרחוקות. ובזכות אברהם כשנימול ישמעאל זכה ששם דירתו וחלקו במקום הקדוש השולט על כל הפנים הרחוקות והתחתונות, זהו שכתוב 'ידו בכל' (בראשית ט"ז, יב), שיש לו אחיזה ביסוד דקדושה, ומכוח זה הוא שולט עליהם. ובשביל זה זכה למה שכתוב 'על פני כל אחיו ישכון' (שם), כלומר, שישים דירתו וחלקו למעלה מכולם, שכתוב 'ידו בכל', ששלט על כל שאר פנים שלמטה ממנו... זהו שנאמר 'על פני כל אחיו ישכון' ". ‏[41] ומסיים הזוהר: "אמר רבי יהודה: לפי שהעמים הם אחוזים בקליפות, לכן הכריז הקב"ה ואמר 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני', כי הפנים העליונות הם האמונה שלו". הרי למדנו מהזוהר ש"לא יהיה לך" קאי על זמנם של אברהם, ישמעאל ויצחק. ‏[42]


איסור עשיית דמות ותמונה הן כמעשה ע"ז והן התדבקות בעובדייה

לא תעשה לך פסל וכל תמונה: ופשוטו של מקרא הינו בהתייחסות למעשיו של אברהם אשר שיבר את פסלי עבודה זרה שבבית אביו ואשר אוסר על פסלים במחניהו. וכן כתיב את הנפש אשר עשו בחרן ועיקרם של דברים הם אחדות האל ואיסור עבודה זרה והחזקת פסל וכל תמונה.

לא תעשה לך פסל וכל תמונה הזוהר ‏[43] מקשר פסוק זה לבריתו של אברהם אבינו, שלא לשאת נכריות, שיש בזה בחינה של התשחוויה לעבודה זרה ‏[44]: "תניא, אמר רבי יצחק: 'לא תעשה לך' וגו', שצריך האדם להיזהר שלא לשקר בשמו של הקב"ה, כי הקשר הראשון שנתקשרו ישראל בקב"ה היה כשנימולו, וזהו קשר הראשון לכל הקשרים להכינס בבריתו של אברהם, שהוא הקשר של השכינה, וצריך אדם להיזהר שלא לשקר בברית זו, כי מי שמשקר בה משקר בקב"ה. ומהו השקר שבו צריך להיזהר? שלא יכניס את הברית הזו ברשות אחרת, כלומר לבעול גויה, כמו שנאמר 'ובעל בת אל נכר' ‏[45], כי ע"י זה דוחה את השכינה מהברית ומפריד קשרה מן היסוד... כי מי שמשקר בברית הזו משקר בקב"ה, כי ברית זו אחוזה בקב"ה, וכתוב 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל וגו' לא תשתחוה להם ולא תעבדם', כי בשעת הביאה כורע ומשתחווה עליה, וזה נחשב לו כאילו השתחווה לעבודה זרה". מקור: "אמר רבי יצחק: 'לא תעשה לך' וגו', דבעי בר נש דלא לשקרא בשמא דקודשא בריך הוא, דקשרא קדמאה דאתקשרו ישראל בקודשא בריך הוא כד אתגזרו, ודא הוא קיומא קדמאה דכלא למיעאל בברית דאברהם, דהוא קשרא דשכינתא, ובעי בר נש דלא לשקרא בהאי ברית, דמאן דמשקר בהאי ברית משקר בקודשא בריך הוא. מאי שקרא הוא, דלא ייעול האי ברית ברשותא אחרא, כמה דאת אמר 'ובעל בת אל נכר' ‏[46]... מאן דמשקר בהאי ברית משקר בקודשא בריך הוא, משום דהאי ברית בקודשא בריך הוא אחידא, וכתיב 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל וגו' לא תשתחוה להם ולא תעבדם' ". ‏[47] וזה עניין ישמעאל, שנשא לאישה את מריבה המצרית ‏[48], וחטא בזה נגד הברית הנ"ל. וכן עשו בנשותיו.

2058 - "לאֹהבי ולשמרי מצותי", כנגד: אברהם אוהב ה' אשר לפי י"א בשנה שלפני החל תהליך העקדה שנאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת:

לאוהבי, זה אברהם אבינו וכיוצא בו; ולשומרי מצותי, אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר: לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות[49]. שאומנם על פי רוב הדעות עקדת יצחק הייתה בשנת 2,084 בהיות יצחק בן 37, אך יכול שאף לדעת י"א י‏[50] יש חשיבות שכן דברים לא קוראים ברגע וכפי שאמונת אברהם החלה בהיותו בן 3 ולא התגבשה עד היותו בן 52 והמשיכה כל ימי חייו יש לומר שאף אהבתו לה' יתברך. ומדברי דעת יש אומרים בסדר הדורות משמע שכבר בשנת 2057 החל אברהם להרהר בעניין עקידת יצחק ויכול שבגין זאת זכה שיאמר בפסוק 2058 ועושה חסד לאלפים, לאהבי ולשמרי מצותי.

עניין ישמעאל וברית המילה וזכותו בארץ מחמת הברית

נאמר בתחילת פרשת וארא: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב... וגם הקִמֹתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגֻריהם אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבִדים אֹתם ואזכֹּר את בריתי" ‏[51]. ואומר על כך הזוהר ‏[52]:

רבי יוסי ורבי חייא היו מהלכים בדרך... נאנח רבי חייא ובכה, פתח ואמר: 'ותהי שרי עקרה אין לה ולד' ‏[53]... וכך שמעתי מפיו של רבי שמעון דבר זה, ועל כן אני בוכה, שכך אמר רבי שמעון: אוי על אותו זמן שנולד ישמעאל, שלפי שנתעכבה שרה מלהוליד בנים נאמר 'ותאמר שרי אל אברם וגו' בֹּא נא אל שפחתי' וגו', ועל כן עמדה השעה להגר לרשת את שרה גברתה והיה לה בן מאברהם, ואברהם אמר לפני הקב"ה 'לו ישמעאל יחיה לפניך' ‏[54], ואף על פי שהיה הקב"ה מבשר לו על יצחק, נתדבק אברהם בישמעאל והתפלל עליו, עד שהשיבו הקב"ה 'ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו במאד מאד' ‏[55], ונימול ישמעאל ונכנס בברית קודש קודם שיצא יצחק לעולם... אוי על אותו זמן שנולד ישמעאל בעולם ונימול. מה עשה הקב"ה? הרחיק את בני ישמעאל מדבקות העליונה ונתן להם חלק למטה בארץ הקדושה בשביל המילה שבהם. ועתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדושה זמן רב כשהיא ריקה מכול, כמו שמילתם ריקה בלא שלמות, והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם עד שתשלם זכות המילה הזו של בני ישמעאל. ועתידים בני ישמעאל לעורר מלחמות חזקות בעולם, ויתאספו בני אדום עליהם ויילחמו בהם... והארץ הקדושה לא תימסר לבני אדום... ואז יתעורר הקב"ה עליהם... וישמיד את בני ישמעאל ממנה, וישבר כל כוחות של שרי האומות של מעלה, ולא יישאר כוח לשום שר של מעלה על איזה עם שבעולם אלא כוחם של ישראל לבדם. ‏[56]


הרי מבואר בזוהר גבי ישמעאל שני העניינים שהזכרנו לעיל. האחד, שהארץ ניתנה לבני אברהם בעבור זכות הברית, וזכות זו חלה גם על ישמעאל, וזהו שמבואר כאן בפר' יתרו בזמן לידת ישמעאל "ושמרתם את בריתי"; ולכן כאשר הארץ ריקנית זוכים לה בני ישמעאל על פי בקשת אברהם אבינו "לו ישמעאל יחיה לפניך". והעניין השני, ש"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" הוא רמז לביטול הזכות של ישמעאל – "ארחיק להו לבני ישמעאל מדביקותא דלעילא", דהיינו, שהקב"ה אינו מסייע ביד ישמעאל לדבוק בו, וכך הם קרובים לגדר "אלהים אחרים על פני", ושוב אינם זוכים בקיום הברית המזכה אותם בארץ ישראל. כפי שהתבאר לעיל בפירושנו, שנת לידת ישמעאל מצוינת בפסוק על הברית של ישראל. ועפ"י כל האמור כאן הדברים ברורים, שהרי ברית ירושת הארץ תלויה מצד אחד בשמירת הברית של ישמעאל ומצד שני בברית של ישראל, דכשאין ישראל עושים רצונו של מקום זוכים בני ישמעאל לחלק בארץ, כמבואר בזוהר הנ"ל. וכיוון שפרשתנו מלמדת עניין ברית ישמעאל וזכותו בארץ, מביא הזוהר עניין זה גם כאן ‏[57]:

אמר רבי חזקיה: הרי למדנו שגר כשנימול נקרא גר צדק ולא יותר, וכאן בישמעאל אמר מר 'ידו בכל' ‏[58]? אמר רבי שמעון... שונה הוא ישמעאל, שלא היה גר, כי בנו של אברהם היה, בנו של קדוש היה. וכתוב בו בישמעאל 'הנה ברכתי אותו' ‏[59], כתוב כאן 'ברכתי אותו', וכתוב שם 'וה' ברך את אברהם בכל' ‏[60], ועל כך כתוב 'ידו בכל', ובשביל זה כתוב בו 'על פני כל אחיו ישכון'. שאם נימולים שאר קרוביו הגויים נקראים גרי צדק ולא יותר, והוא חשוב יותר ועליון על כולם, כל שכן אלו הגויים שלא נימולו שעומדים בפנים הרחוקות והתחתונות, והוא מדורו למעלה מכל פנים שלהם אף כשמתגיירים, ומכל פנים של העמים שלא נתגיירו, זהו שכתוב 'על פני כל אחיו ישכון'. ‏[61]


מבואר כאן בזוהר העניין האמור, שזכות ישמעאל להיחשב גם הוא בבחינה מסוימת זרע אברהם, ואינו נחשב לגר אלא לזרעו של אברהם. ולפי האמור מובן מה ראה הזוהר להזכיר עניין זה דווקא בפרשתנו, כי כאן מצויים הפסוקים המורים על תלות זכותו של ישמעאל במצב בני ישראל, ובפרשה זו, המכוונת להולדת ישמעאל, ראתה התורה להזכיר זכותו ותלייתה בקבלת תורה על ידי בני ישראל ודבקותם בה'. ברם, אף על פי שנולד ישמעאל בארץ, ונכנס בברית קודש, ולכאורה אף קיבל תורה ומצוות, וביקש עליו אברהם "לו ישמעאל יחיה לפניך" ועל כן קיבל זכות בארץ - עם כל זה לא נתקיים בו ברית ה', כי לא קיבל עדיין אברם את ה"א דאברהם. ואילו יצחק אבינו נולד בסוד ה"א דאברהם, כדאיתא בזוהר ‏[62]: "ואברהם היה רואה באצטגנינות שלו שלא יוליד. מה כתוב 'ויוצא אותו החוצה' וגו' ‏[63] (אמר לו הקב"ה: צא מאצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד), אמר לו הקב"ה: לא תסתכל בזה, אלא בסוד שמי, דהיינו באות ה"א תתאה שאוסיף על שמך, משם יהא לך בן. זהו שכתוב 'כה יהיה זרעך' (שם): בסוד שם הקדוש, שהוא המלכות הנקראת 'כֹּה', שמשם נתקשר וניתן לו בן, ולא מסטרא אחרא... 'והאמין בה' ' ‏[64] - שנתדבק למעלה בשכינה ולא נתדבק למטה בסטרא אחרא. 'והאמין בה' ' - ולא בכוכבים ומזלות... ואם תאמר: והרי הוליד את ישמעאל בעוד שהיה שמו אברם? אלא אותו הבן שמצד הקדושה שהבטיחו הקב"ה לא הוליד בעוד שהיה שמו אברם, שהרי בעוד שהיה שמו אברם הוליד למטה, דהיינו את ישמעאל; כיון שנקרא שמו אברהם ונכנס בברית, אז הוליד למעלה, דהיינו את יצחק. ועל כן 'אברם אינו מוליד' בקשר העליון, 'אברהם מוליד' כמו שאמרנו, ואז נתקשר למעלה ביצחק". ‏[65] וזה עניין הה"א שנתבאר בפר' הקודמת ובפר' זו.

הרי לנו

בחזרתו ממצרים קיבל אברהם מפי השכינה בהר סיני, והיה זה עוד שלב בהכרתו ואמונתו בה'; ובפרשה זו של נתינת התורה מרומזת קבלה זו של אברהם. יצחק בן שרה, שהייתה מבני שם, שכבש את יצרו, נעשה לממשיכו של אברהם אבינו. וישמעאל שנימול גם כן והיה בן אברהם נתברך ש"על פני אחיו ישכֹּן" מחמת בקשת אברהם; ומחמת מילתו קיבל אחיזה בארץ ישראל כל זמן שלא תשלם זכותו, וכן נחשב לאומה הקרובה ביותר לה' מבין העכו"ם

הערות שוליים

  1. יש מחלוקת במסורת המקרא בעניין הפסוק "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" אם הוא המשך הפסוק "אנכי ה' אלהיך" או פסוק לעצמו, וראה הקדמה
  2. מוני המצוה: סה"מ (כ"ה), סמ"ג, סמ"ק. מקורות: מכות כד.
  3. מוני המצוה: סה"מ (כ"ו), סמ"ג. מקורות: מכות כד.
  4. מוני המצוה סה"מ (כ"ז) ל"ת כ, סמ"ג, סמ"ק.
  5. דיני המצוה, כגון העושה צורות, אי זו צורה אסורה לעשות ואי זו מתרת. וחלוק שבין בולטת לשוקעת, ודין טבעת שיש עליה חותם, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה (מג, ב) (יד קלט קמ קמא). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צלמים הנעבדים, במזיד, לוקה.
  6. מוני המצוה: סה"מ (כ"ח), סמ"ג. מקורות: סנהדרין סב., ע"ז יג, מג.
  7. שורש מצוה זו ידוע. דיני המצוה, כגון מה היא השתחואה, אם בפשוט ידים ורגלים, או משעה שיכבש פניו בקרקע (הוריות ד, א) והרחקת הענין, כגון מה שאמרו, שאם ישב לו קוץ ברגלו או נתפזרו לו מעות בפני עבודה זרה שאין רשאי לשוח ולטלם מפני שנראה כמשתחוה, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה (שם יב, א) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והשתחוה לשום עבודה זרה בעולם, או זבח וקטר ונסך, או זרק במזיד חיב כרת, ובעדים נסקל, ובשוגג חיב חטאת. ובאור משפטי הענש בפרק ז' מסנהדרין.
  8. מוני המצוה: סה"מ (כ"ט), סמ"ג. מקורות: סנהדרין סג., ע"ז נ.
  9. כגון הפוער לפעור, וזורק אבן למרקוליס, ומעביר זרעו לכמוש, שנאמר (שמות ז ה) ולא תעבדם, כלומר במה שדרכן להעבד, איזו עבודה שתהיה. שרשה ידוע. דניה, כגון מי שעבדה דרך עבודתה לכונת בזיון מה דנו, (סנהדרין סד, א) ושאר פרטיה במסכת עז (שם)
  10. ומבאר דין זה גם כן בפרק ז' מסנהדרין. שתי מצות אלה שמנה הרמבם זל, שהן השתחואה לעז וכן שלא לעבדה במה שדרכה לעבדה יכללם הרמבן זל בלאו דלא יהיה לך וכמו שכתבנו למעלה (במצוה כז) נמצא, שיסלק שתי מצות בכאן מחשבונו של הרב רבי משה בן מימון זל.
  11. מוני המצוה: סה"מ (ל), סמ"ג, סמ"ק. מקורות: שבועות כה, ברכות לג.
  12. סדר הדורות (שנת ב'כ"ג) בשם בעל שלשלת הקבלה. וכן מוכח בכתוב, שהרי נאמר ששרה נתנה את הגר לאברהם "מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ כנען" (בראשית ט"ז, ד) – משמע: עשר שנים רצופות – ושנה לאחר מכן נולד ישמעאל כשהיה אברהם בן פ"ו, נמצא שאברהם שב לארץ כנען והוא עודנו בשנה הע"ה לחייו. ושלושת החודשים שהזכיר בשלשלת הקבלה, אפשר שנאמרו על משך שהותו במצרים, או שהכוונה לשלושה חודשים מסוימים שהיה באלוני ממרא לאחר שהותו במצרים, ואם כן, אין להקשות על העובדה שהפסוק "בחדש השלישי" מכוון כנגד שנת 2,029 בעוד שאברהם היה במצרים בשנת 2,023, כי ייתכן שהפסוק מורה על שני עניינים במקביל: יציאת אברהם ממצרים באלו השנים, ושלושה חודשים מסוימים באותה תקופה.
  13. שלושת החודשים המסוימים שציין בשלשלת הקבלה מקבילים ל' בחודש השלישי (וראה לעיל בקורות השנים ובהערה שם).
  14. ועתה נתאר השתלשלות קבלת עול מלכות שמים של אברהם מהכרת בוראו בילדותו ועד קבלת עול מצוות בתקופה זו: איתא ברמב"ם הלכות עבודה זרה פ"א ה"ג: "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם וכו' [ייתכן שהרמב"ם רומז כאן להשפעת אברהם על ייסוד חוקי חמורבי, ראה פפ~74.] כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן". ובראב"ד שם הגיה: "יש אגדה בן שלש שנים". וכתב הכסף משנה שם: "ואגדה זו היא סוף פ"ג דנדרים (לב ע"א). והגהות כתבו בשם הרמ"ך שאפשר לקיים זה וזה דבן שלש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר בוראו אבל כשהיה בן ארבעים השלים להכירו. ורבינו [הרמב"ם] כתב העיקר שהוא גמר ההיכרא דהיינו כשהיה בן ארבעים". ויש גורסים (בראשית רבה ל ח) שבן מ"ח הכיר את בוראו (והיינו לפי שאז [א'תתקצ"ו] היו מעשה הפלגה מחד גיסא וכריתת ברית בין הבתרים עם אברהם מאידך גיסא, וזה לעומת זה). וכל אלו שלבים שונים בהכרת אברהם את בוראו, כדרכו של בעל הגהות מיימוניות (וכן נראה לקמן ביצחק, שאף הוא בא להכרת בוראו בשלבים: שלב אחד בגיל 27, ודרגה עליונה, שאליה הגיע לאחר העקדה, בגיל 37). וכשהיה בן נ"ב, שנת ב' אלפים לבריאה, התחילו אברהם ושרה לדרוש תורה ברבים, כי אברהם נולד קודם התחלת ב' אלפים של תורה נ"ב שנה. וכן כתב שלשלת הקבלה "ובן נ"א השלים להכיר בוראו", כי בשנת 2,000 לבריאה יחלו 2,000 שנות תורה. והמשיך שם: "ובהיותו בן ס' התחיל לדרוש ברבים אחדות אלוה, ונחבש בבית האסורים י' שנים" (בזה אזיל שלשלת הקבלה לשיטתיה בעניין תולדות אברהם עד גיל ע"ה, ראה פפ~74). והנה ידוע שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה [יומא כח ע"ב]. ולא מסתברא שהיה זה קודם בואו ארצה, שאם כן לא היו אנשי חרן לומדים ממנו ז' מצוות בני נח בלבד כי אם כל התורה כולה. ועוד שעיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה', כדכתב הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא י"ח, כה). על כורחנו שבחרן היה אברהם בדרגת ז' מצוות בני נח, ורק בבואו לארץ קיבל תורה ומצוות. ומעתה עלינו להתבונן היכן היה הדבר. כי קודם שירד למצרים שהה בארץ רק זמן קצר מאוד, ולא היה בידו ללמוד תורה ומצוות. על כן נראה שקיבלן בצאתו ממצרים, ומסתברא שבחזרתו עבר דרך הר סיני וקיבלן, על דרך מעשה אבות סימן לבנים. והתגלות זו בהר סיני בשנת ע"ה לחיי אברהם הייתה שלב נוסף בתהליך גילוי האמונה וקבלת מצוות שהחל אברהם באור כשדים. ודע כי בקבלו ה"א דתתאה שהוסיף ה' לשמו קיבל אברהם עול מלכות שמים דספירות העליונות, שהן מצוות עשה ולא-תעשה. וזה עניין "והיה ברכה" [בראשית י"ב, ב], אותיות יקו"ק. כי בתחילה הכיר אברהם בבוראו, וזה עניין "אנכי ה' אלהיך" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". אך עדיין לא הושלם תיקונו עד בואו ארצה, כי כל השוהה בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה (וכן "הנפש אשר עשו בחרן" היינו שלימדום קבלת עול מלכות שמים, אך לא קיום המצוות, שניתן רק לישראל). ורק בבואו ארצה אז החל לדרוש בשם ה', כמו שנאמר "ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. ויעתק משם... לבית אל... ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'..." (שם, ז-ח). ואברהם הולך ונוסע הנגבה, להגיע בסופו של דבר אל הר האלוהים. "ויאהל אברם ויבא וישב באלני ממרא אשר בחברון, ויבן שם מזבח לה' " (שם י"ג, יח). וכדדרשו על הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקֹלי וישמֹר משמרתי מצותי חֻקותי ותורֹתי" (שם כ"ו, ה): "וישמר משמרתי - גזרות להרחקה על האזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת. מצותי - דברים שאילו לא נכתבו ראוין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים. חקותי - דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו. ותורתי - להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני" (רש"י שם על פי יומא כח ע"ב וסז ע"ב).
  15. בראשית ט"ו, יח
  16. שם י"ז, ב, ז
  17. בראשית כ"ב, ד
  18. וכדפירש רש"י (בראשית ט"ז, א): "בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשה לשרה אמר: מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר" (על פי בראשית רבה מה א).
  19. תהילים קכד, ומקורו מהזהר ח"ב דף פ"ו
  20. בראשית ט"ז, יב
  21. בראשית כ"ה, א-ו
  22. סדר הדורות ב'ל"ג
  23. שמות יט, יח
  24. בראשית יט, כז
  25. במסכת ראש השנה (טז ע"א)
  26. וירא (כג)
  27. בראשית כ"ב, יג
  28. 190 שנה אחר לידת יצחק
  29. בראשית יז:כא, יח:י, יד
  30. יוסף תהילות מז:ב בשם מדרש
  31. בראשית נ, כה
  32. בראשית מב, א
  33. בראשית מב, א
  34. וְכֵן נִרְאֶה שֶׁשְּׁבִירַת הַמַּצָּה הָאֶמְצָעִית שֶׁהִיא כְּנֶגֶד מִדַּת הַגְּבוּרָה שֶׁל יִצְחָק, מְסַמֶּלֶת אֶת שְׁבִירַת מִצְרַיִם לְב' פְּעָמִים קֵ"ץ. כְּפִי שֶׁמּוּבָא הרה"ג ר' אַבְרָהָם מֵייזֶעלְס שליט"א שֶׁמַּצָּ"ה בְּמִלּוּי הָאוֹתִיּוֹת מֶ"מ צָדִ"י הֵ"א בְּגִימַטְרִיָּא קֵ"ץ. לָכֵן שׁוֹבְרִים אֶת הַמַּצָּה לִשְׁנַיִם שֶׁיִּהְיוּ ב' פְּעָמִים קֵ"ץ.
  35. בראשית ט"ו, יג-יד
  36. ראה בראשית רבה נו ב; ויקרא רבה כ ב; ובעוד מדרשים רבים
  37. וראה עוד פפ~74 עניין "לשפט את העם"
  38. שלשלת הקבלה וסדר הדורות
  39. וכמו שמצינו ברמב"ם, שהביא בספר המצוות בזה אחר זה לאווין דברכת השם ודשבועת ביטוי ושווא, לאווין ס-סג
  40. מקור: "זכאין אינון ישראל קמיה דקודשא בריך הוא דאחידן באנפין עלאין דמלכא... ושאר עמין אחידן באינון פנים רחיקין באינון פנים תתאין, ובגיני כך אינון רחיקין מגופא דמלכא".
  41. מקור: "חמינא כל אינון דמצרים קריבוי דישמעאל כמה אחין וקריבין הוו ליה וכלהו הוו באנפין תתאין באינון פנים רחיקין ובגיניה דאברהם כד אתגזר ישמעאל זכה דשוי מדוריה וחולקיה באתר דשליטא על כל אינון פנים רחיקין ותתאין על כל אינון פנים דשאר עמין, הדא הוא דכתיב 'ידו בכל'... הדא הוא דכתיב 'על פני כל אחיו ישכון' ".
  42. מקור: "א"ר יהודה קודשא בריך הוא בגין כך אכריז ואמר 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני', דדא הוא מהימנותא דיליה".
  43. יתרו פז ע"ב
  44. מתורגם ומפורש עפ"י מתוק מדבש
  45. מלאכי ב', יא
  46. מלאכי ב', יא
  47. מקור: "אמר רבי יצחק: 'לא תעשה לך' וגו', דבעי בר נש דלא לשקרא בשמא דקודשא בריך הוא, דקשרא קדמאה דאתקשרו ישראל בקודשא בריך הוא כד אתגזרו, ודא הוא קיומא קדמאה דכלא למיעאל בברית דאברהם, דהוא קשרא דשכינתא, ובעי בר נש דלא לשקרא בהאי ברית, דמאן דמשקר בהאי ברית משקר בקודשא בריך הוא. מאי שקרא הוא, דלא ייעול האי ברית ברשותא אחרא, כמה דאת אמר 'ובעל בת אל נכר' (מלאכי ב', יא)... מאן דמשקר בהאי ברית משקר בקודשא בריך הוא, משום דהאי ברית בקודשא בריך הוא אחידא, וכתיב 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל וגו' לא תשתחוה להם ולא תעבדם' ".
  48. סדר הדורות ב'ס"א
  49. מכילתא על אתר
  50. סדר הדורות 2,057 ועיין פרקי רבי אליעזר שם
  51. שמות ו', ג-ה
  52. וארא לב ע"א מתורגם ומפורש עפ"י מתוק מדבש
  53. בראשית י"א, ל
  54. שם י"ז, יח
  55. שם, כ
  56. מקור: "רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי באורחא... אתנגיד רבי חייא ובכה, פתח ואמר: 'ותהי שרי עקרה אין לה ולד' (בראשית י"א, ל)... והכי שמענא מפומוי דרבי שמעון מלה ובכינא, ווי על ההוא זמנא, דבגין דשרה אתעכבת כתיב 'ותאמר שרי אל אברם וגו' בא נא אל שפחתי' וגו', ועל דא קיימא שעתא להגר למירת לשרה גברתה, והוה לה ברא מאברהם, ואברהם אמר 'לו ישמעאל יחיה לפניך' (שם י"ז, יח), ואף על גב דקודשא בריך הוא הוה מבשר ליה על יצחק אתדבק אברהם בישמעאל עד דקודשא בריך הוא אתיב ליה 'ולישמעאל שמעתיך' וגו' (שם, כ), לבתר אתגזר ועאל בקיימא קדישא עד לא יפוק יצחק לעלמא... ווי על ההוא זמנא דאתיליד ישמעאל בעלמא ואתגזר. מה עבד קודשא בריך הוא? ארחיק להו לבני ישמעאל מדבקותא דלעילא ויהב להו חולקא לתתא בארעא קדישא בגין ההוא גזירו דבהון, וזמינין בני ישמעאל למשלט בארעא קדישא כד איהי ריקניא מכלא זמנא סגי, כמה דגזירו דלהון בריקניא בלא שלימו, ואינון יעכבון להון לבני ישראל לאתבא לדוכתייהו עד דישתלים ההוא זכותא דבני ישמעאל. וזמינין בני ישמעאל לאתערא קרבין תקיפין בעלמא ולאתכנשא בני אדום עלייהו ויתערון קרבא בהו... וארעא קדישא לא יתמסר לבני אדום... וכדין יתער קודשא בריך הוא עלייהו... וישיצי לבני ישמעאל מינה ויתבר כל חילין דלעילא ולא ישתאר חילא לעילא על עמא דעלמא אלא חילא דישראל בלחודוי".
  57. יתרו פז ע"א
  58. בראשית ט"ז, יב
  59. שם י"ז, כ
  60. שם כ"ד, א
  61. מקור: "אמר רבי חזקיה: הא תנינן: גיורא כד אתגזר אקרי גר צדק ולא יתיר, והכא אמר מר 'ידו בכל' (בראשית ט"ז, יב)? אמר רבי שמעון... שאני ישמעאל דלאו גיורא הוא, בריה דאברהם הוה, בריה דקדישא הוה, וכתיב ביה בישמעאל 'הנה ברכתי אותו' (שם י"ז, כ), כתיב הכא 'ברכתי אותו', וכתיב התם 'וה' ברך את אברהם בכל' (שם כ"ד, א), ועל כך כתיב 'ידו בכל', ובגיני כך כתיב 'על פני כל אחיו ישכון' (שם ט"ז, יב). דאי שאר קריבוי אתגזרו (ס"א אתגיירו) אקרון גירי צדק ולא יתיר, והוא יתיר ועלאה מכלהו, כל שכן אינון דלא אתגזרו, דקיימין באינון אפין רחיקין באינון אפין תתאין, ואיהו מדוריה לעילא מכל פנים דידהו ומכל פנים דעמין עעכו"ם, הדא הוא דכתיב 'על פני כל אחיו ישכון' ".
  62. לך-לך צ ע"א-ע"ב
  63. בראשית ט"ו, ה
  64. שם, ו
  65. מקור: "ואברהם הוה חמי באצטגנינות דיליה דלא יוליד. מה כתיב 'ויוצא אותו החוצה' וגו' (בראשית ט"ו, ה) (אמר ליה קודשא בריך הוא: צא מאצטגנינות דילך, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד), אמר ליה קודשא בריך הוא: לא תסתכל בהאי, אלא ברזא דשמי יהא לך בר, הדא הוא דכתיב 'כה יהיה זרעך' (שם), רזא דשמא קדישא דמתמן אתקשר ליה בדא (ברא) ולא מסטרא אחרא... 'והאמין בה' ' (שם, ו) – אתדבק לעילא ולא אתדבק לתתא. 'והאמין בה' ' – ולא בככביא ומזלי... וכי תימא: דהא אוליד ישמעאל בעוד דאיהו אברם? אלא ההוא ברא דאבטח ליה קודשא בריך הוא לא אוליד בעוד דאיהו אברם, דהא בעוד דאיהו אברם אוליד לתתא, כיון דאתקרי אברהם ועאל בברית, כדין אוליד לעילא, ובגין כך אברם אינו מוליד בקשורא עלאה, אברהם מוליד כמה דאמרן, ואתקשר לעילא ביצחק".
הקודם
הבא