פרשה פתוחה 85 ~ ועשית שלחן

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,216 עד 2,223 לבריאה | 1,545 - 1,537 לפני מניינם 


כג וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. כד וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב. כה וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב. כו וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו. כז לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן. כח וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן. כט וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם. ל וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד.

שמות כה:כג - ל
שולחן לחם הפנים בדגם המשכן בתמנע

הפסוקים והמצוות

סדור לחם הפנים על השלחן ולבונה:

סדור לחם הפנים ולבונה לפני ה' בכל שבת[1] שנאמר: ונתת על השלחן לחם הפנים.

שציונו האל מצוה תמידית בלחם לפי שבו יחיה האדם ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמידת ומתוך עסקנו בו לקיים עליו מצות השם יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו. ובדומה לזה העניין בעומר ואמרו ‏[2] כי מפני שהוא תשמיש המצוה ובו נעשה רצון האל היתה הברכה דבקה בו ביותר ‏[3]. הרמב"ם ‏[4] כותב: אבל השלחן והיות הלחם עליו תמיד לא אדע לו סיבה ואיני יודע לאי זה דבר אייחס אותו עד היום.

ולהבין את מצוות הלחם מן הנדרש לעיין בנאמר בפסוקים בהקשרם לאילו השנים, וכתיב ויקחהו וישלכו אתו (את יוסף) הברה והבור רק אין בו מים. וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד, וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה.[5][6]

ועניין הלבונה קשור לנכאת צרי ולט אשר באו אומנם בזכותו של יוסף הצדיק להקל עליו אך הם רומזים לתיקון הנידרש ליוסף באשר הביא את דיבתם רעה אל אביהם.

ועתה יקל ביאורם של דברים כי עבירתן של שבטים זכורה לעולם תקוה היא להם לעולם מאכיל לחם לכל באי עולם ‏[7] וכן ‏[8] אמר רבי אחוה בר זעירא עברתן של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם וישבו לאכל לחם מאכיל לחם לכל באי העולם, גרמו לו ליוסף שיהא מאכיל לחם לכל באי עולם במצרים דכתיב ויכלכל יוסף. רואים אנו כי בעבור העוון הזכות העוברה ליוסף במצרים ולאחר מכן ליהודה כמלך כדכתיב אמר רבי יהודה בר אלעי בשבח יהודה הכתוב מדבר. בשלשה מקומות דבר יהודה בפני אחיו ועשו אותו מלך עליהם ויאמר יהודה אל אחיו...

מן הנאמר לעייל רואים אנו כי מצוות החלם הינה הפרנסה אשר מוטלת על המלך וזאת בחסדי ה'. ייתר מכן אחי יוסף באשר אכלו לחם ולא התעצבו באשר עשו לא זכו לזו הזכות. יהודה אשר הציל את יוסף זכור לטוב ואומנם במועד הקצר יוסף הוא יכלכל את אחיו אך לעתיד לבוא משיח בן דוד בן ישי.

המסר המרומז

ומדע לחם דווקא? משום שבו יחיה האדם ולכן צריכה הברכה להיות מצויה בו תמיד, ומתוך שעל ידו אנו עושים רצון הבורא מתברכם גם בני ישראל, שבכל פעולת אם לרצון הבורא מתברך גם הוא. והלחם הוא הפרנסה - אם אין קמח אין תורה.

והשלחן עצמו מרמז לשני דברים:

  • הראשון כתר מלוכה[9], שעניין המלוכה - הנהגת המדינה הוא פרנסת המדינה והסרת מזיק אויב ומתנקם. והשולחן מרמז על ממסד המלוכה הן בעניין הגשמיות והן בעניין הרוחניות.
  • והשני שדברי תורה יסובבו מקום זה - זה השולחן לפני ה'.

נרמז: שורש משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

מאורעות השנים

2216 - הורדת יוסף למצרים שורש משיח בן יוסף כנגד: "ועשית שולחן":

מובא לקמן שהשולחן כנגד המלכות. ובשנת 2216 נמכר יוסף לאורחת ישמעאלים ולבסוף עלה למלכות וכלכל את כל אחיו במצרים. עוד ששורש מלכות משיח בן יוסף קשור בתיקון היסוד. ויוסף הצדיק ונסיונותיו עם אשת פוטיפיר היו בעניין תיקון היסוד. ושורש מלכות יוסף החלה בבור ככתיב: "והובר ריק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו". נחשים זכר לנחש שהתאווה למשגלם של אדם וחוה, עקרבים שעניינו של העקרב לעקור את הבית משלוותו. ויוצא שעניין יוסף בבור היה בעניין תיקון הייסוד שזה עניינו של משיח בן יוסף ששורשו בשנה זו.

מכירת יוסף, ציור של קונסטנטין פלוויטסקי (1855)

יוסף אוהב את אחיו אך נראה כמתנשא עליהם ומוציא דיבה רעה אליהם אצל אביהם. יעקב מצדו מעניק ליוסף יחס מועדף על שאר אחיו ונותן לו מלבוש מיוחד – כתונת פסים. בהיותו בן 17‏[10] חולם יוסף חלומות המנבאים את גדולתו על שאר אחיו. האחים שונאים אותו על חלומותיו והתנשאותו, אך יעקב מייחס חשיבות לחלומות. כעבור זמן יוצא יוסף בשליחות אביו לראות בשלום אחיו, שהלכו לרעות את צאן אביהם בשכם. אך הוא אינו מוצא אותם ומופנה לדותן, האחים רואים את יוסף מרחוק ומחליטים לדונו. תחילה הם משליכים אותו לבור ריק‏[11] אך היו בו נחשים ועקרבים‏[12]. לאחר מכן האחים מוציאים אותו מהבור ומוכרים אותו לסוחרים ערביים לעבד. הסוחרים הערביים מוכרים אותו למדיניים והסוחרים המדיניים מוכרים אותו לפוטיפר, והוא משרת בביתו. אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף לשכב עמה, והוא מתגבר בעוז וברוח. בהמשך מובא יוסף אל פרעה לפתור את חלומותיו ומקבל ממנו את משרת המשנה למלך מצרים.

"אמתים אורכו" כנגד הנאמר על שהיית יוסף בבית האסורים, "וארכו לו שם הימים". עוד שתהליך המלוכה החל ביומא אריכתא דהיינו ראש השנה. "רחבו" מרמז ל'"רחב" שהתגלגלה נשמתה באשת "פוטיפר". "קמתו" כנגד "והנה קמה אלמתי וגם נצבה". "קמה" גימטריה 145 לרמז על כי יוסף קם מבית האסורים בחודש ה' 145 לישבתו שם.‏[13]


מכירת יוסף - משיח בן יוסף, כנגד: "ועשית שולחן":

כאמור בשנת 2216 נשלח יוסף אל הבור ונמכר על ידי עשרה מאחיו. ומניין [216 - ריו] כְּמִנְיַן גְּבוּרָה [216]. ואוֹתִיּוֹת השנה ב'רי"ו דהיינו 2216 שווים ל': י' בּוֹ"ר שמרמז על י'[עשרה] אַחִים שֶׁהִשְׁלִיכוּ אֶת יוֹסֵף לַבּוֹר בשנה זו.‏[14]. ובשנה זו תחילת מעשה השולחן וכאמור השולחן הינו כתר מלוכה מרמז למלוכת יוסף הצדיק.

הבור שאליו הושלך יוסף היה ריק‏[15], אך פירשו חז"ל שהיה מלא בנחשים ועקרבים‏[16]. מלחמתו של משיח בן יוסף היא בנחשים ועקרבים אלו, וכך נאמר בזוהר‏[17] על הפסוק כי מלאו שולחנות קיא צואה בלי מקום[18] שיש שולחן שנקרא קיא צואה ואין בו שום חלק בתורה וקדושתה, וזהו שולחנו של הסטרא אחרא.

ו'שלחן' אותיות 'לנחש', והסטרא אחרא נמשל לנחש, שהרי הנחש הקדמוני הכשיל את האדם הראשון בחטאו. וזהו תיקונו של יוסף הצדיק לעתיד לבוא במלחמת גוג ומגוג - מלחמת היצר.

יוסף מסמל את מלחמת היצר, הוא התעסק ביצרו, שהיה "מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה"‏[19] ונגזר עליו לכפר על כך במעשה אשת פוטיפר, בהתגברו על פיתוייה, ובמלחמת היצר העתידה לבוא. משום כך משיח בן יוסף יהא זה אשר ינהיג את מלחמת היצר - גוג מגוג.

אף החטאתו נחש הקדמוני נוצרה מיצר של עריות, שהרי הוא פיתה את האדם ואשתו מכיוון שראה אותם משמשים מיטתם, התאווה גם הוא לכך, ולכך החטיאם בכדי שיהרוג הקב"ה את אדם הראשון ויבוא הוא על חווה‏[20]. וזה תיקונו של יוסף הצדיק לעתיד לבוא במלחמת גוג ומגוג, להילחם בכוח הרע.

2216 - מעשה ירידת יהודה לשאת אשה להוליד את המלכות, כנגד: "ועשית שולחן":

"ועשית שלחן עצי שטים" הוא פסוק 2216 מתחלת התורה, ובשנת 2216 לבריאת העולם היה מעשה ירידת יהודה לשאת אשה להוליד את המלכות, וכפי שמצינו במדרש ‏[21] שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה ,והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. ומצינו במדרש ‏[22] כתר מלכות זה השלחן דכתיב בו "זר זהב סביב" נראה דלכן השלחן מסמל את המלכות, דמלכות משפיעה על הלחם הגשמי לכל ישראל. לכן היו י"ב לחמים כנגד י"ב שבטי ישראל, דהשפעת הלחם לישראל היתה דרך השלחן והמלכות. כמו שמובא בזהר ‏[23] כל ברכות עליונות הכל נמסרו לזו הדרגה [מלכות] לברך את ישראל. וכן מובא ברבנו בחיי ‏[24]: "על דוד המלך משם תבוא הפרנסה לכלכל העולם בעליונים ובשפלים כי היא המדה הנותנת טרף לביתה וחק לנערתיה". וכן מובא בגמרא:‏[25] בהקשר לדוד המלך שבאו אליו ואמרו: "עמך ישראל צריכים פרנסה". וכן בזהר כתיב‏[26] שהמלכות נקראת בשם תבואה. ובכך רואים שפסוק 2216 שמתאר את השלחן שעליו היה מונח 'לחם הפנים' שמשול למלוכה מופיע בשנת שורשו של מלך המשיח.

ואע"פ שנשואי יהודה לתמר היו בשנת 2226, מכל מקום ילדיהם פרץ וזרח היו גלגול נשמותם של ער ואונן מנשואיו הראשונים ל'עילת בת שוע' בשנת 2216.

יהודה ותמר ציור של הוראס ורנה

השתלשלות האירועים: באותה השנה שבה נמכר יוסף עוזב ראובן את המשפחה והולך לתמנה, שם הוא לוקח לו לאישה את אליורם בת חוי הכנעני ונולדים לו ארבעת בניו: חנוך, פלוא, חצרון וכרמי. שמעון נושא את אחותו דינה, והיא יולדת לו את נמואל, ימין, אוהד, יכין וצוחר. אחר כך בא שמעון אל בונה הכנענית, שאותה שבה מעיר שכם, והיא ילדה לו את שאול. גם שאר האחים נושאים נשים בתקופה זו. באותה עת עוזב גם יהודה את אחיו והולך אצל חירה העדולמי. שם הוא נושא את בת שוע הכנעני בשנת 2216 ‏[27]. עילת בת שוע יולדת לו שלושה בנים: ער בשנת 2217, את אונן בשנת 2218 ושלה. ער בכור יהודה היה רע בעיני ה', וה' המיתו בשנת 2224. אונן בא אל אשת אחיו תמר, אך נמנע מלהקים זרע לאחיו ומת גם הוא בשנת 2225. את בנו הקטן, שלה, ממאן יהודה לתת לכלתו, ובעקבות זאת גורמת תמר ליהודה עצמו לבוא עליה בלא שידע מי היא. כשנודע ליהודה כי הרתה הוא מבקש להמיתה, אך היא מוכיחה לו שהרתה ממנו באמצעות הסימנים שמסר לה: חותמת, פתילים ומטה וזה היה סביבות 2225 - 2226. התורה מתארת את עזיבת יהודה את אחיו בלשון ירידה – "וירד יהודה מאת אחיו" ‏[28]: יהודה יורד מאת אחיו ונושא אישה מבנות האומה הרעה כנען, שכבר אברהם אבינו הזהיר את אליעזר לבל ייקח אישה לבנו מבנותיהם. מות שניים מבניו הוא עונש על חטאו זה. על פי אחת הדעות במדרש‏[29], אותו חירה העדולמי שאליו עזב יהודה הוא הוא חירם מלך צור שהיה בימי דוד ושלמה, אשר עליו נאמר "כי אֹהֵב היה... לדוד כל הימים"‏[30], ובהמשך אף סייע לשלמה בבניין המקדש. אהבתו של חירה ליהודה התמידה אפוא גם ביחס לדוד ושלמה צאצאיו. ‏[31]


מעשה יהודה - משיח בן דוד:

חז"ל‏[32] דורשים על נישואי יהודה עם אישה כנענית את הכתוב במלאכי: "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חילל יהודה קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר"‏[33]. בהמשך נבואת מלאכי נאמר שהתיקון יהיה כאשר הקב"ה ישלח את משיחו: "הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"‏[34] אלו ימי משיח בן דוד, שלפני בואו יבוא אליהו ויבשר לנו את גאולתנו.


וזהו גם תיקונו של יהודה, אשר היה מלך לאחיו, שממנו ייצא מלך המשיח ויכפר על חטאו.

גם את העירבון שמסר יהודה לתמר כלתו קושרים חז"ל למלכות יהודה ולמשיח בן דוד הבא משבט יהודה: חותמך - זו מלכות, פתילך - זו סנהדרין, ומטך - זה מלך המשיח[35]

בספר מדרש רבה מסביר בתימצות את הקשר המשולש בין מכירת יוסף, מעשה יהודה ותמר ומשיח:

שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח
בראשית רבה פה א
.


ועל תתמה כי נשואי יהודה לתמר היו לבמקצת לאחר שנים אילו כי על פי חז"ל נשמות זרח ופרץ הינם של ער ואונן אשר ירדו לעולם באילו השנים ממש. וכל מעשה יהודה ותמר עבור כי חטאו ער ואונן ולכן נתגלגלו נשמותיהם בזרח ופרץ אך למעשה אורו דהיינו נשמותיהם ירדו לעולם באילו השנים ממש.

2217 – נִסְיוֹן יוֹסֵף עִם אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר, כנגד "וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב":

שהַפָּסוּק (שמות כה, כד) "וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב" הוּא הַפָּסוּק הַ2217 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבִשְׁנַת 2217 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם עָמַד יוֹסֵף בַּנִּסָּיוֹן עִם אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר וּבִזְכוּת זֶה זָכָה לְמַלְכוּת, כַּמּוּבָא בְּזֹהַר חָדָשׁ (יתרו מג:) וְיוֹסֵף בְּגִין דְּנָטִיר בְּרִית זָכָה לְמַלְכוּת. וּמָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (שמו"ר לד, ב) כֶּתֶר מַלְכוּת זֶה הַשֻּׁלְחָן דִּכְתִיב בּוֹ "זֵר זָהָב סָבִיב". [מובא מהרה״ג בעל סוד החשמל ]

הרי לנו:

השולחן מסמל את משיח בן דוד, אך גם את הנחש המסמל את הסטרא אחרא שנגדו יילחם משיח בן יוסף. מכירת יוסף רומזת למשיח בן יוסף, שיינצל מיצר הנחש ויתגבר עליו, כשם שניצול מן הנחשים והעקרבים שבבור. במעשה יהודה אנו מוצאים את שורש משיח בן דוד, אשר יבוא לגאלנו ולכפר על חטאת יהודה.

משמעות פרשת השולחן ומאורעות התקופה המקבילה: שורשי מלכות בית דוד (משיח בן דוד) ומלכות יוסף (משיח בן יוסף) להלן נראה את הקשר המשולש בין פרשת השולחן, התקופה המקבילה בחייהם של בני יעקב ומלכויות שני המשיחים.

שולחן - מלכות:

ועשית שלחן עצי שטים. מסבירים רוב המפרשים שהשולחן הוא כנגד כתר מלכות ושלחנם של מלכים, וזה נרמז ב- שלחן עצי שטים, ר"ת עולה למספר שלשים כי יו"ד נבלעת... ‏[36]

ומסביר הספורנו‏[37] על הפסוק "ועשית שולחן... הגמרא ביומא‏[38] מסבירה שהשולחן מורה על מלוכה, ומלכות היא מתבטאת בשני אופנים

  • הנהגה - להנהיג את המדינה ולדאוג לדין צדק.
  • הגנה - להגן על המדינה מפני אויבים ומזיקים.

וזה נרמז בשולחן, שהיו לו שני כתרים, אחד על השולחן עצמו - הוא מרמז לפרנסת המדינה והנהגת עניניה הפנימיים, והשני מסגרת סובבת - היא הגנה על אויבים מבחוץ.

שולחן - דוד המלך, מלכות המשיח והתורה נאמר בזוהר‏[39]: דוד המלך כתב בתהילים תערוך לפני שולחן. שולחן זה הוא שולחן סעודת המלך, לעתיד לבוא יישבו בני ישראל עם מלכם -הקב"ה- וידושנו בשמן. ועל זה נאמר זה השולחן אשר לפני ה', משום שדברי תורה יסובבו מקום זה (וזה עניין "תורת פיך" (תהילים קי"ט, עב) שאמר דוד המלך, היינו: תורה שישמעו מפיו עצמו של הקב"ה).

וזהו הקשר בין שולחן המקדש, דוד המלך בן בנו של יהודה ומלך המשיח.

זר הזהב של השולחן מסמל את מלכות דוד:

ועשית לו זר זהב סביב. זר זה הסובב את השולחן מסמל את מלכות בית דוד. כפי שנאמר בגמרא ביומא "שלשה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שלחן, של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח"[40].

זר השולחן דומה במהותו לכתר מלוכה, כשם שכתר מלוכה מפאר את מלכו, כך השולחן מפאר את מלכו - מלך העם היהודי. המלכות בעם היהודי נקבעת על ידי "מנהיג לב המלכים"‏[41] - הקב"ה. והמלך הוא האיש אשר "מצא חן בעיני ה'"‏[42] הראשון היה נח‏[43], אשר נבחר להיות ראשון בסדר הדורות.

ותפארת השולחן הוא בגלל עריכת הלחם בו, והיא המשפיעה שפע וחן מאת מלכו של עולם - הקב"ה וכן נאמר בברכת המזון "הזן את העולם כולו בטובו בחן...".


טוהר המידות תיקון הספירות

נראה שהַשֻּׁלְחָן הוּא כנגד הַפֶּה באדם. כְּמוֹ שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן בַּמִּשְׁכָּן נָתְנוּ אֶת הַלֶּחֶם, כָּךְ הָאָדָם נוֹתֵן לֶחֶם לְפִיו. וּמָצִינוּ ‏[44] קְשׂוֹתָיו אֵלּוּ סְנִיפִין, שֶׁמַּקְשִׁין אֶת הַלֶּחֶם, וּמַחֲזִיקִים אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר. דְּהַיְנוּ שֶׁקְּשׂוֹתָיו שָׁמְרוּ עַל הַלֶּחֶם. נִרְאֶה דְּגַם בָּאָדָם מוּבָא בַּסְּפָרִים שֶׁהַשְּׂפָתַיִם נוֹעֲדוּ לִשְׁמֹר עַל הַפֶּה, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר מַה שֶּׁלֹּא צָרִיךְ. ‏[45] וכן הַתּוֹרָה שֶׁנִּלְמֶדֶת בַּפֶּה, מְרֻמֶּזֶת בַּשֻּׁלְחָן, דְּמוּבָא ‏[46] שֶׁלֶּחֶם הַפָּנִים אֵין הַכַּוָּנָה רַק לַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי אֶלָּא פָּנִים מִלְּשׁוֹן פְּנִימִיּוּת הַלֶּחֶם הַמְרַמֶּזֶת עַל תּוֹרָה. וְמוּבָא שָׁם שֶׁהַשֻּׁלְחָן עַצְמוֹ מְרַמֵּז עַל תּוֹרָה שנאמר ‏[47] הַרְבֵּה מָעוֹת יֵשׁ לִי וְאֵין לִי שֻׁלְחָנִי לְהַרְצוֹתוֹ. וְמָצִינוּ בַּגְּמָרָא‏[48] שֶׁלּוֹמֶדֶת מִשֻּׁלְחָן לַתּוֹרָה, כְּשֵׁם שֶׁלְּרַבִּי יוֹסִי מַסְפִּיק שֶׁיִּהְיֶה לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן מְעַט בְּשַׁחֲרִית וּמְעַט בְּעַרְבִית, כָּךְ בַּתּוֹרָה, מִי שֶׁשּׁוֹנֶה פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית, וּפֶרֶק אֶחָד עַרְבִית יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְמוּבָא בְּ'תוֹרָה אוֹר' ‏[49] שהַשֻּׁלְחָן רוֹמֵז לַתּוֹרָה, שֶׁעָלָיו מַנִּיחִים לֶחֶם הַפָּנִים, וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת לֶחֶם "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי". וְכֵן מוּבָא ‏[50] שהַשֻּׁלְחָן הוּא בְּחִינַת הַדִּבּוּר, בְּחִינַת "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'", כִּי עִקַּר הַפַּרְנָסָה וְהָאֲכִילָה שֶׁהוּא בְּחִינַת שֻׁלְחָן הוּא מִשָּׁם מִבְּחִינַת דִּבּוּר.

עוד בהקשר לשולחן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ‏[51] כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר, וְעַכְשָׁו שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר. וּמְבָאֵר הַגְּרָ"א ‏[52] שֶׁהַשֻּׁלְחָן מְכַפֵּר כְּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. לָכֵן שֻׁלְחָ"ן ר"ת הַד' סַמְמָנִים הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה, שְׁחֵלֶת, לְבוֹנָה, חֶלְבְּנָה, נָטָף. וְכֵן מוּבָא ‏[53] שֶׁהַשֻּׁלְחָן הוּא בִּבְחִינַת שְׁנֵי הַמִּזְבָּחוֹת. לָכֵן רָאוּי לוֹמַר בִּזְמַן הָאֲכִילָה פֶּרֶק אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן, וּפָרָשַׁת הַקְּטֹרֶת. וְרוֹאִים שֶׁשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם הוּא בְּחִינַת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וְעַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ‏[54] תָּנָא דְבֵי ר' יִשְׁמָעֵאל קְטֹרֶת מְכַפֶּרֶת עַל לָשׁוֹן הָרָע. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ כֵּיוָן שֶׁהַשֻּׁלְחָן בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הוּא בְּחִינַת פֶּה, כָּךְ כָּל שֻׁלְחָן הוּא בְּחִינַת פֶּה. כִּי עִקַּר תַּפְקִידוֹ לְשַׁמֵּשׁ אֶת הַפֶּה לַאֲכִילָה וּלְלִמּוּד תּוֹרָה. וְלָכֵן הַשֻּׁלְחָן הוּא כְּמוֹ מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת שֶׁמְּכַפֵּר עַל חֵטְא הַפֶּה: לָשׁוֹן הָרָע. וכן מצינו באילו השנים שנדרש היה תיקון בשל לשון הרע באשר "ויבא תיבדם רע אל אביהם". ששמירת הלשון הוא לא דבר להקל בו ראש ואפילו בדבר אמת. וכן בפרשה פתחוה 84 נאמר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים שכן תחילת לידת השבטים הייתה באותם שנים והשלחן והתורה שנלמדת עליו בה כאמור לתקן דבר זה.

אך עיקרו של השולחן הוא כנגד כתר מלכות שכן מצינו בַּמִּדְרָשׁ ‏[55] כֶּתֶר מַלְכוּת זֶה הַשֻּׁלְחָן דִּכְתִיב בּוֹ "זֵר זָהָב סָבִיב". נִרְאֶה דְּלָכֵן הַשֻּׁלְחָן מְסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת דְּמַלְכוּת הִיא בְּחִינַת פֶּה, ומּוּבָא ‏[56], שרוֹאִים אנו כי בַּמַּלְכוּת הַהַשְׁפָּעָה הִיא דֶּרֶךְ הַפֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב עַל הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ ‏[57] "וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע", וְכֵן עַל הַשְׁפָּעַת הַתּוֹרָה מוּבָא אֵצֶל הַמָּשִׁיחַ ‏[58] "תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא". וְיְהוּדָה שֶׁמִּמֶנּוּ יוֹצֵאת הַמַּלְכוּת נִקְרָא יְהוּדָה עַל שֵׁם ההוֹדָאָה בְּדִבּוּר. והרה"ג יקותיאל פיש דורש ואילו דבריו: "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם" ‏[59] בְּגִימַטְרִיָּא תּוֹרָה. וְמוּבָא ‏[60] שֶׁדָּוִ"ד ר"ת דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו הַמְרַמֵּז עַל הַשְׁפָּעַת הַתּוֹרָה. וְכֵן דָּוִד בֶּן יִשַׁי בְּגִימַטְרִיָּא שָׂפָה אוֹ לָשׁוֹן."

ובהשפעת הַתּוֹרָה הִשְׁפִּיעָה הַמַּלְכוּת גַּם על הַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי לְכָל יִשְׂרָאֵל. וכנגד י"ב שבטי ישראל היו י"ב לְחָמִים, דְּהַשְׁפָּעַת הַלֶּחֶם לְיִשְׂרָאֵל הָיְתָה דֶּרֶךְ הַשֻּׁלְחָן וְהַמַּלְכוּת. כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא ‏[61] כָּל בְּרָכוֹת עֶלְיוֹנוֹת הַכֹּל נִמְסְרוּ לְזוֹ הַדַּרְגָּה [ל - מַלְכוּת] לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל. וְכֵן מוּבָא בְּרַבֵּנוּ בַּחְיֵי ‏[62] בהקשר לדָּוִד הַמֶּלֶךְ שמִשָּׁם תָּבוֹא הַפַּרְנָסָה לְכַלְכֵּל הָעוֹלָם בָּעֶלְיוֹנִים וּבַשְּׁפָלִים, כִּי הִיא הַמִּדָּה הַנּוֹתֶנֶת טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ. וְכֵן מוּבָא ‏[63] עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ שֶׁבָּאוּ אֵלָיו וְאָמְרוּ עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים פַּרְנָסָה. וְמָצִינוּ ‏[64] שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְרֵאת בְּשֵׁם תְּבוּאָה. והרה"ג יקותיאל פיש מוסיף "וְכֵן מֹשֶה דָּוִד בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ, לְרַמֵּז שֶׁמָּשִׁיחַ יְקַבֵּל גַּם אֶת כֹּחַ הַתּוֹרָה שֶׁל מֹשֶה, וְגַם אֶת כֹּחַ הַפַּרְנָסָה שֶׁל דָּוִד. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִזְּקֵנִי ר' נַפְתָּלִי בּוּרְנְשְׁטֵיין שליט"א שֶׁפַּרְנָסָה הִיא אוֹתִיּוֹת רֶסֶן פֶּה, דְּמִי שֶׁמְּקַדֵּשׁ אֶת פִּיו, וְשָׂם רֶסֶן לְפִיו, לֹא לֶאֱכֹל מִמַּה שֶּׁלֹּא שֶׁלּוֹ, וְלֹא לְדַבֵּר מַה שֶּׁלֹּא צָרִיךְ, זוֹכֶה לְקַבֵּל פַּרְנָסָה מֵהַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהִיא בִּבְחִינַת פֶּה."

עוד מדברי הרה"ג יקותיאל: וְנִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ רֶמֶז בַּכָּתוּב ‏[65] "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן". רוֹאִים אֶת הַלָּשׁוֹן שֶׁנֶּאֶמְרָה עַל דָּוִד "שָׁאַר" שֶׁהוּא לְשׁוֹן שְׁאֵר הַמְסַמֵּל אֶת שֶׁפַע הַפַּרְנָסָה, ‏[66]

ומובא בְּסֵפֶר 'אֱמוּנַת עִתֶּיךָ' ‏[67] שֶׁמִּשָּׁמַיִם סִבְּבוּ שֶׁדָּוִד יֹאכַל מִלֶּחֶם הַפָּנִים, כְּשֶׁהָיָה בְּמַצָּב שֶׁל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ אֵצֶל אֲחִימֶלֶךְ, כְּדֵי שֶׁדָּוִד יִתְקַשֵּׁר עִם לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁשַּׁיָּךְ לְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ עַל יְדֵי אֲכִילָה זוֹ. וְכֵן מוּבָא שָׁם (תשנ"ב ע' צ) שֶׁצִּנְצֶנֶת הַמָּן הָיְתָה מֻנַּחַת בָּאָרוֹן עַל יַד הַלּוּחוֹת, לְרַמֵּז שֶׁהַשְׁפָּעוֹת הַמָּן וְהַתּוֹרָה בָּאוֹת מִמָּקוֹר אֶחָד. וְכֵן מוּבָא בִּירוּשַׁלְמִי ‏[68] שֶׁדָּוִד אֲחָזוֹ בּוּלְמוּס וְאָכַל אֶת כָּל הַי"ב לֶחֶם הַפָּנִים. נִרְאֶה שֶׁזֹאת הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת ה' לְסַמֵּל שֶׁהַשְׁפָּעַת הַפַּרְנָסָה שֶׁל כָּל הַי"ב שְׁבָטִים בָּאָה מִמֶּנּוּ.

ושֻּׁלְחָ"ן נִרְמָז בַּפָּסוּק שֶׁמְּשַׁבֵּחַ אֶת סְפִירַת הַמַּלְכוּת ‏[69] "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת".‏[70]

וְמוּבָא בְּרַבֵּנוּ בַּחְיֵי ‏[71] שֶׁגֹּבַהּ הַשֻּׁלְחָן הָיָה י' טְפָחִים, דְּהַשֻּׁלְחָן הוּא בְּחִינַת מַלְכוּת הַשַּׁיֶּכֶת לַמִּסְפָּר עֶשֶׂר. וְכֵן לֶחֶם הַפָּנִים הָיָה אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה טְפָחִים וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת, כַּמּוּבָא בַּמִּשְׁנָה ‏[72]. וּמִסְפָּרִים אֵלּוּ מְרַמְּזִים עַל הַמַּלְכוּת שֶׁשַּׁיֶּכֶת לַמִּסְפָּר עֶשֶׂר וְלָאוֹת ה' שֶׁהִיא חֲמִשָּׁה. ‏[73]. וְכֵן מִסְפָּר שֶׁבַע מְסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת. וְכֵן נִרְאֶה דְּמִסְפָּר עֶשֶׂר מְרַמֵּז עַל עשֶׁר דְּהַשְׁפָּעַת הָעֲשִׁירוּת בָּאָה מֵהַמַּלְכוּת.

וְכֵן שֻׁלְחָן בְּגִימַטְרִיָּא דָּוִד שְׁלֹמֹה. וְכֵן הַכָּתוּב ‏[74] "וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים" ס"ת שִׁתִּי"ן הַמְסַמְּלִים אֶת הָאֶבֶן שֶׁל דָּוִד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁשָּׁם מְקוֹר הַשֶּׁפַע כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר 'חַשְׁמַל אוֹת'. וְכֵן הַכָּתוּב ‏[75] "צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם" ר"ת צֵידָ"ה שֶׁפֵּרוּשָׁהּ מָזוֹן, דְּאֶת הַמָּזוֹן יְבַקְּשׁוּ מִצִּיּוֹן שֶׁהִיא הַצִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר 'חַשְׁמַל מַטֶּה'. [וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת מְקוֹם קְנִיַּת הַמָּזוֹן בְּשֵׁם מַכּוֹלֶת אוֹתִיּוֹת מַלְכוּת.]

דְּשֻׁלְחָן הוּא מִלְּשׁוֹן שָׁלִיחַ, דְּהַשֻּׁלְחָן הָיָה שָׁלִיחַ לְהַשְׁפָּעוֹת הַתּוֹרָה וְהַמָּזוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן יְהוּדָה שֶׁמִּמֶּנּוּ יָצְאָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, הָיָה הַשָּׁלִיחַ שֶׁל יַעֲקֹב לְיַסֵּד תּוֹרָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מו, כח) "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה". וּמְבָאֵר רַשִּׁ"י לְתַקֵּן לוֹ בֵּית תַּלְמוּד שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא הוֹרָאָה. וְכֵן הַשְׁפָּעַת הַפַּרְנָסָה מִתְקַשֶּׁרֶת עִם הַפֶּה, שנאמר ‏[76] "וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי" וּמְבָאֵר רַשִּׁ"י "יִּשַּׁק" יִתְּזַן, רוֹאִים שֶׁהַשְׁפָּעַת הַפַּרְנָסָה הִיא בִּבְחִינַת נְשִׁיקַת הַפֶּה. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ‏[77] "בְּפִיךָ" זוֹ צְדָקָה, וּבַתּוֹסְפוֹת שָׁם דִּכְתִיב "יָצָא מִפִּי צְדָקָה", רוֹאִים שֶׁהַשְׁפָּעַת הַמָּמוֹן גַּם כֵּן קְשׁוּרָה לַפֶּה. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר 'זֶרַע קֹדֶשׁ' שֶׁ"יִשַּׁ"ק" ר"ת יוֹם שַׁבָּת קֹדֶשׁ, הַמַּשְׁפִּיעַ אֶת הַבְּרָכָה. בַּזֹּהַר ‏[78] מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה אַרְבָּעָה אֵלּוּ כֻּלָּם בַּשְּׁכִינָה הֵם, וְהִיא בְּכָל תִּקּוּנִים אֵלּוּ נִתְקָנִים, לְגַבֵּי הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן בַּסִּדּוּר שֶׁאָנוּ מְסַדְּרִים, בְּסִדּוּר תְּפִלַּת עַרְבִית וּבַתִּקּוּן שֶׁלּוֹ הֲרֵי מִטָּה, בַּסִּדּוּר שֶׁל אֵלּוּ קָרְבָּנוֹת וְעוֹלוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ מְסַדְּרִים בַּבֹּקֶר, וְאוֹתָן שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת הֲרֵי שֻׁלְחָן, וּבְאוֹתוֹ סִדּוּר הַתְּפִלָּה שֶׁבִּישִׁיבָה, וּבְתִקּוּן קְרִיאַת שְׁמַע הֲרֵי כִּסֵּא, בְּאוֹתוֹ סִדּוּר שֶׁל תְּפִלַּת הָעֲמִידָה הֲרֵי מְנוֹרָה, רוֹאִים שֶׁשִּׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת קְשׁוּרוֹת עִם הַשֻּׁלְחָן. וּמְבֹאָר לְפִי דְּבָרֵינוּ, דְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שַׁיָּכוֹת לַפֶּה, וּלְדָוִד, לָכֵן הֵן בִּבְחִינַת שֻׁלְחָן. וְכֵן מָצִינוּ ‏[79] שֶׁאִשָּׁה הַמְכִינָה אֶת עַצְמָהּ לְיִחוּד עִם בַּעֲלָהּ נִמְשֶׁלֶת לְעוֹרֶכֶת שֻׁלְחָן, וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ דִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה הֵם הֲכָנָה וְהַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִּין מֵהַמַּלְכוּת שֶׁהִיא בְּחִינַת נְקֵבָה, לְצֹרֶךְ הַיִּחוּד שֶׁל הַתְּפִלָּה, לָכֵן הִיא נִמְשֶׁלֶת לַעֲרִיכַת שֻׁלְחָן, דְּמַלְכוּת הִיא בְּסוֹד שֻׁלְחָן. ‏[80] "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים וְגוֹ' אָמַר רַבִּי יֵסָא שֻׁלְחָן הַזֶּה הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, וְהַבְּרָכָה שֶׁלְּמַעְלָה שָׁרְתָה עָלָיו, וּמִמֶּנּוּ יוֹצֵא מָזוֹן לְכָל הָעוֹלָם וְכוּ', וּלְפִיכָךְ נִצְרָךְ לִהְיוֹת עָלָיו לֶחֶם תָּמִיד, שֶׁתִּהְיֶה תָּמִיד בְּרָכָה הָעֶלְיוֹנָה נִמְצֵאת בּוֹ, וּמִתּוֹךְ שֻׁלְחָן הַהוּא יֵצְאוּ בְּרָכוֹת וּמְזוֹנוֹת לְכָל שְׁאָר שֻׁלְחָנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁמִּתְבָּרְכִים בִּשְׁבִילוֹ. רוֹאִים שֶׁהַשְׁפָּעַת הַמָּזוֹן הָיְתָה דֶּרֶךְ הַשֻּׁלְחָן לְכָל הָעוֹלָם. וְנִרְאֶה דְּלָכֵן הָיוּ עוֹרְכִים הַלֶּחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ‏[81] "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" דְּהַבְּרָכָה מֻשְׁפַּעַת מֵהַשַּׁבָּת לְכָל הַשָּׁבוּעַ. וְכֵן שׁוּלְחָן בְּגִימַטְרִיָּא פַּרְנָסָה. וְכֵן שֻׁלְחָ"ן בְּא"ת ב"ש בכס"ט בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁמוֹת הוי"ה אדנ"י. דְּלָכֵן הַשֻּׁלְחָן הָיָה בַּצָּפוֹן שֶׁהוּא צַד שְׂמֹאל, דְּשֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ מִצַּד הַשְּׂמֹאל שֶׁל יִצְחָק, כַּמּוּבָא ‏[82], לָכֵן הַשֻּׁלְחָן שֶׁמְּסַמֵּל אֶת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, מְקוֹמוֹ בַּצָּפוֹן, שֶׁשָּׁם מְקוֹמוֹ וְשָׁרְשׁוֹ שֶׁל דָּוִד. וְכֵן מָצִינוּ ‏[83] שֶׁהַשֻּׁלְחָן נִמְצָא בִּשְׂמֹאל, לְסַמֵּל שֶׁהַשְׁפָּעַת הַפַּרְנָסָה בָּאָה מִשְּׂמֹאל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ‏[84] "בִּשְׂמֹאולָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד". וְכֵן שֻׁלְחָן עה"כ בְּגִימַטְרִיָּא שָׁלְטָן שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ‏[85] "וְלֵהּ יְהִב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ". וְכֵן שִׁלְטוֹן בְּגִימַטְרִיָּא פַּרְנָסָה. בַּמִּשְׁנָה ‏[86] וְאוֹמְרִים לָהֶם ‏[87] הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן. וּבַגְּמָרָא ‏[88] מַאי טַעֲמָא לָא תָּנֵי מְנוֹרָה, שֻׁלְחָן כְּתִיב בֵּיהּ תָּמִיד, מְנוֹרָה לָא כְּתִיב בֵּיהּ תָּמִיד. הַיְינוּ שֶׁהַשֻּׁלְחָן הָיָה חַיָּב לִהְיוֹת תָּמִיד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה אָסוּר לְהוֹצִיאוֹ, אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ טְבִילָה, וְלוֹמְדִים זֹאת מֵהַכָּתוּב ‏[89] "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" שֶׁצָּרִיךְ תָּמִיד לִהְיוֹת הַשֻּׁלְחָן עִם הַלֶּחֶם, וְלָכֵן הָיוּ מַזְהִירִים אֶת הַכֹּהֲנִים עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ אוֹתוֹ. וְכֵן כְּשֶׁהָיוּ מוֹרִידִים אֶת לֶחֶם הַפָּנִים, הָיוּ שָׂמִים מִיָּד לֶחֶם חָדָשׁ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה רֶגַע לְלֹא לֶחֶם. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ כֵּיוָן שֶׁהַמַּלְכוּת נִצְרֶכֶת תָּמִיד, דְּהַשְׁפָּעוֹת תּוֹרָה וּמָזוֹן שֶׁהַמַּלְכוּת מַשְׁפִּיעָה, נִצְרָכוֹת תָּמִיד, וְאִם רֶגַע אֶחָד יִפָּסְקוּ הַשְׁפָּעוֹת אֵלּוּ, הָעוֹלָם לֹא יוּכַל לְהִתְקַיֵּם. לָכֵן גַּם הַשֻּׁלְחָן, שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, צָרִיךְ תָּמִיד לַעֲמֹד עַל מְקוֹמוֹ עִם הַלֶּחֶם, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ הַשְׁפָּעוֹתָיו. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמְּנוֹרָה שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת הַשְׁפָּעַת הַחָכְמָה שֶׁל רָזִין דְּרָזִין כִּדְבֵאַרְנוּ בְּמַאֲמַר 'מְנוֹרָה עַיִן', הַשְׁפָּעָה זוֹ אֵינָהּ הֶכְרֵחִית לְקִיּוּם הָעוֹלָם, לָכֵן אֵין צֹרֶךְ שֶׁהַמְּנוֹרָה תִּדְלַק תָּמִיד, וְהָיָה אֶפְשָׁר לְהַטְבִּילָהּ לְאַחַר הָרֶגֶל, כַּמְבֹאָר בַּגְּמָרָא שָׁם. וְכֵן מָצִינוּ ‏[90] שֻׁלְחָן זֶה שֶׁעוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כְּדֵי לְהִמָּצֵא בּוֹ מָזוֹן, וּלְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ מָזוֹן, עַל כֵּן אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד לֹא צָרִיךְ לַעֲמֹד רֵיקָם. וְכֵן מוּבָא ‏[91] שֶׁהַכָּתוּב "לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי" בְּגִימַטְרִיָּא הַשֵּׁם חֲתָ"ךְ שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֶת הַפַּרְנָסָה. דְּזֶה גַּם הַטַּעַם שֶׁמָּשִׁיחַ סוֹבֵל יִסּוּרִים בִּשְׁבִיל עַם יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן הַגָּלוּת, כַּמּוּבָא ‏[92] "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם" דְּמָשִׁיחַ צָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לְהַשְׁפִּיעַ אֶת הַשְׁפָּעַת הַמַּלְכוּת גַּם בִּזְמַן הַגָּלוּת, דְּזֶה נִצְרָךְ לְעֶצֶם הַקִּיּוּם. וּכְדֵי לְהַשְׁפִּיעַ בְּמַצָּב שֶׁל גָּלוּת, וּבְמַצָּב שֶׁיֵּשׁ חֲטָאִים וְקִטְרוּגִים, חַיָּב הַמָּשִׁיחַ לִסְבֹּל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, וְעַל יְדֵי הַיִּסּוּרִים נִמְחָקִים הָעֲווֹנוֹת, וְיָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ לְהַשְׁפִּיעַ אֶת הַשְׁפָּעוֹתָיו. וְזֶה שֶׁאוֹמֵר הַכָּתוּב "נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם", מַדּוּעַ נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם, "אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם" בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּכְלוּ לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת בְּצִלּוֹ בֵּין הַגּוֹיִים, וּלְקַבֵּל אֶת הַשְׁפָּעַת הַמַּלְכוּת.

[93] תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ, שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה הֲוֵי עָלְמָא; שְׁנֵי אֲלָפִים תֹּהוּ, שְׁנֵי אֲלָפִים תּוֹרָה, שְׁנֵי אֲלָפִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ שֶׁרַבּוּ יָצְאוּ מֵהֶם מַה שֶּׁיָּצְאוּ. וּבְ'שַׁעַר הַפְּסוּקִים' לְהָאֲרִיזַ"ל ‏[94] מַקְשֶׁה מַה שַּׁיָּךְ לִקְרֹא לְאַלְפַּיִם שָׁנָה יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, אִם הַמָּשִׁיחַ בָּא רַק בְּסוֹף הַזְּמָן הַזֶּה. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ דְּגַם בִּזְמַן הַגָּלוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חַיִּים בִּזְכוּת יִסּוּרֵי מָשִׁיחַ, וְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה בְּסוֹף הָאֶלֶף הָרְבִיעִי, יוֹצֵא שֶׁכָּל הָאַלְפַּיִם שָׁנָה הָאַחֲרוֹנִים חַיִּים בִּזְכוּת הַמָּשִׁיחַ. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה"ג ר' יוֹסֵף סוֹפֵר שליט"א שֶׁאוֹתִיּוֹת סֻכָּ"ה בָּאוֹת אַחֲרֵי אוֹתִיּוֹת דִּי"ן, וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ, דְּנִשְׁמַת הַמָּשִׁיחַ הִיא בְּסוֹד סֻכָּה, 'סֻכַּת דָּוִד'. וְאַחֲרֵי כָּל דִּין יֵשׁ סֻכָּה שֶׁבָּאָה לְהַמְתִּיקוֹ.] ‏[95] שֶׁהַמָּשִׁיחַ יוֹשֵׁב בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר רוֹמִי וְשָׁם הוּא סוֹבֵל יִסּוּרִים לְכַפֵּר עֲווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. נִרְאֶה דְּלָכֵן הוּא יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הָעִיר דְּשַׁעַר הָעִיר הַגַּשְׁמִי מְסַמֵּל אֶת שַׁעַר הָעִיר הָרוּחָנִי לְמַעְלָה. וּכְשֵׁם שֶׁדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעִיר הַגַּשְׁמִי נִכְנָס כָּל הַשֶּׁפַע הַגַּשְׁמִי הַבָּא לָעִיר, כָּךְ זֶה בְּשַׁעַר הָעִיר הָרוּחָנִי, וּבְמָקוֹם זֶה נִמְצָאִים הַמְקַטְרְגִים שֶׁמּוֹנְעִים מֵהַשֶּׁפַע לְהִכָּנֵס לָעִיר, לָכֵן בְּמָקוֹם זֶה סוֹבֵל הַמָּשִׁיחַ. דְּיִסּוּרִים אֵלּוּ מְסַלְּקִים אֶת הַמְקַטְרְגִים וְהַשֶּׁפַע מַמְשִׁיךְ לִזְרֹם לָעִיר. וְכֵן בֵּאַרְנוּ בְּמַאֲמַר 'חַשְׁמַל אוֹת' שֶׁשַּׁעַר הַמֶּלֶךְ הוּא בִּבְחִינַת עֲטָרָה שֶׁבַּיְסוֹד שֶׁשָּׁם עוֹבֵר הַשֶּׁפַע מֵהַדֶּרֶךְ הַמְסַמֶּלֶת אֶת הַיְסוֹד לָעִיר הַמְסַמֶּלֶת אֶת הַמַּלְכוּת. וְכֵן מָצִינוּ ‏[96] עֲשָׂרָה קַבִּין עֲשִׁירוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה רוֹמִי, וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ כֵּיוָן שֶׁהֵם יוֹנְקִים מֵהַמָּשִׁיחַ שֶׁיּוֹשֵׁב בְּשַׁעֲרֵי רוֹמִי יֵשׁ לָהֶם אֶת הַמָּמוֹן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. וְכֵן מוּבָא בְּשֵׁם הָרה"צ ר' חָנָא מִקָּלְאשִׁיץ זי"ע שֶׁסְּדֹ"ם ר"ת סְעֻדָּתָא דְּדָוִד מַלְכָּא, וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ דְּבִזְמַן שֶׁנִּשְׁמַת דָּוִד הָיְתָה בִּסְדֹם הָיְתָה לָהֶם יְנִיקָה מִבְּחִינָה זוֹ, וְזֶה כָּל הַשֶּׁפַע הַגָּדוֹל שֶׁהָיָה בִּסְדוֹם "כְּגַן ה'", יְנִיקָה מִגַּן ה' דֶּרֶךְ נִשְׁמַת דָּוִד וכן כתוב ‏[97] "ותכס בצעיף ותתעלף" נראה לבאר דתמר עשתה השתדלות שיהודה יבוא עליה כדי להביא את מלכות בית דוד לעולם לכן התכסתה בצעי"ף ר"ת עמך ישראל צריכים פרנסה היינו שתמר התכסתה בטענה זו נגד המקטרג שעם ישראל צריכים פרנסה וצריך להביא את מלכות בית דוד לעולם. וכן צעי"ף מרמז בכתוב המדבר על לדת פרץ שנולד מזווג זה מה שפרצת

[98] שֶׁמִּשָּׁמַיִם סִבְּבוּ שֶׁדָּוִד יֹאכַל מִלֶּחֶם הַפָּנִים, כְּשֶׁהָיָה בְּמַצָּב שֶׁל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ אֵצֶל אֲחִימֶלֶךְ, כְּדֵי שֶׁדָּוִד יִתְקַשֵּׁר עִם לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁשַּׁיָּךְ לְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ עַל יְדֵי אֲכִילָה זוֹ. וְכֵן מוּבָא ‏[99] שֶׁצִּנְצֶנֶת הַמָּן הָיְתָה מֻנַּחַת בָּאָרוֹן עַל יַד הַלּוּחוֹת, לְרַמֵּז שֶׁהַשְׁפָּעוֹת הַמָּן וְהַתּוֹרָה בָּאוֹת מִמָּקוֹר אֶחָד. וְכֵן מוּבָא ‏[100] שֶׁדָּוִד אֲחָזוֹ בּוּלְמוּס וְאָכַל אֶת כָּל הַי"ב לֶחֶם הַפָּנִים. נִרְאֶה שֶׁזֹאת הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת ה' לְסַמֵּל שֶׁהַשְׁפָּעַת הַפַּרְנָסָה שֶׁל כָּל הַי"ב שְׁבָטִים בָּאָה מִמֶּנּוּ.

וְכֵן מוּבָא ‏[101] שֶׁשֻּׁלְחָ"ן נִרְמָז בַּפָּסוּק שֶׁמְּשַׁבֵּחַ אֶת סְפִירַת הַמַּלְכוּת "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת". ‏[102]


רמז נוסף לשורשו של משיח אפשר למצוא בסיפור יהודה ותמר על ידי דילוגים של 49 אותיות:

וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל

אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע

לאחיו. וירע בעיני י-ה-ו-ה אשר עשה

וימת גם אתו. ויאמר יהודה לתמר כלתו

שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה

בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו ותלך

תמר ותשב בית אביה.

ופתילך ומטך אשר בידך ויתן לה ויבא אליה

ותהר לו. ותקם ותלך ותסר צעיפה

מעליה ותלבש בגדי אלמנותה. וישלח

יהודה את גדי העזים ביד רעהו

העדלמי לקחת הערבון מיד האשה ולא

למי החתמת והפתילים והמטה האלה.

ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני

כי על כן לא נתתיה לשלה בני ולא יסף עוד

לדעתה ויהי בעת לדתה והנה

תאומים בבטנה. ויהי בלדתה ויתן יד

ותקח המילדת ותקשר על ידו שני

הערות שוליים

  1. מוני המצוות:סה"מ מצוה צז. סמ"ג עשין קצו. מקורות: מנחות צו.
  2. יומא לט.
  3. ספר המצוות
  4. מורה נבוכים ח"ג פמ"ה
  5. בראשית לז:כה
  6. ועוד לימוד בעניין מכירת יוסף הוא בהקשר למשיכתו מן הבור: כי עיקר פסח הינו כפרה למכירת יוסף וכן כתיב וימשכו ויעלו את יוסף וכן בקרבן פסח.
  7. ילקוט שמעוני על אתר
  8. מדרש רבה על אתר יז [לז,כז]
  9. (יומא עב ע"ב)
  10. בגימטריה טוב
  11. (מלשון קרי)
  12. על פי חז"ל (שבת כב ע"א)
  13. תורה מן השמים ד"ר יוסף מורד
  14. הרה"ג ר'מ.פ. שליט"א
  15. "ריק אין בו מים" (בראשית ל"ז, כד)
  16. "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו" (שבת כב ע"א)
  17. זוהר (תרומה קנג ע"ב - קנד ע"א): "שלחן אחרא אית דלא אית ביה חולקא דאורייתא ולית ליה חולקא בקדושה דאורייתא וההוא שלחן אקרי 'קיא צואה' (ישעיהו כ"ח, ח), ודא איהו 'בלי מקום' (שם), דלית ליה חולקא בסטרא דקדושה כלום" [תרגום: יש שולחן אחר, שאין בו חלק בתורה ואין לו חלק בקדושת התורה, ושולחן זה נקרא 'קיא צואה', וזהו שכתוב 'בלי מקום', שאין לו חלק בצד הקדושה כלום].
  18. (ישעיהו כ"ח, ח)
  19. (רש"י בראשית ל"ז, ב, על פי בראשית רבה פד ז).
  20. כמבואר במדרש: "ר' יהושע בן קרחה אמר: להודיעך מאיזה חטא קפץ עליהם אותו רשע, מתוך שראה אותן מתעסקין בדרך ארץ נתאוה להם" (בראשית רבה פה ב)
  21. ב"ר פ"א:א
  22. שמות רבה לד:ב
  23. ויחי רלג:
  24. שמות כח, כד
  25. ברכות ג:
  26. ויחי רכו:
  27. התאריכים המדוייקים לגבי נשואי יהודה ולידת ער ואונן קיבלתי מאת הרה"ג יגאל אלון מחבר הספר יגל לבנו שליט"א
  28. בראשית ל"ח, א
  29. (בראשית רבה פה ד)
  30. (מל"א ה', טו)
  31. העברה מפרשת המנורה???בתקופה זו, המקבילה לפרשות המנורה והיריעות, הלך יהודה לבית שם ולקח את תמר בת עילם בן שם לער בכורו לאישה. לאחר שעשה ער הרע בעיני ה' המיתו הקב"ה ואונן ייבמהּ, אך גם אונן מת בחטאו. ויהי לתקופת השנה ותמת בת שוע אשת יהודה, וילך לגזוז צאנו, ותשב תמר בפתח עיניים, וירא אותה יהודה ויבוא אליה וכו' ותהר תמר ותלד תאומים, ותקרא שם הראשון פרץ ושם השני זרח. מעשה זה אירע לאחר מכירת יוסף, כדכתיב "ויהי בעת ההִוא..." [בראשית ל"ח, א], ועיין שם במפרשים.
  32. (בראשית רבה פה א)
  33. (מלאכי ב', יא)
  34. (שם ג', כג-כד)
  35. "ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חותמך ופתילך ומטך אשר בידך" (בראשית ל"ח, יח). אמר רבי חוניא: נצנצה בה רוח הקודש: 'חותמך', זו מלכות, היך מה דאת אמר 'שימני כחותם על לבך' (שיר השירים ח', ו), 'כי אם יהיה יכניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני' (ירמיהו כ"ב, כד); 'ופתילך', זו סנהדרין שהן מצויינין בפתיל, היך מה דאת אמר 'פתיל תכלת' (שמות ל"ט, לא); 'ומטך', זה מלך המשיח, היך מה דאת אמר 'ויצא חוטר מגזע ישי' (ישעיהו י"א, א), 'מטה עוזך ישלח ה' מציון' (תהילים ק"י, ב)" (בראשית רבה פה ט).
  36. דהיינו: שי"ן (3), למ"ד (3), ח"ת (2), נו"ן (3), עי"ן (3), צד"ק (3 – והיינו יו"ד נבלעת), יו"ד (3), שי"ן (3), ט"ת (2), יו"ד (3), מ"ם (2), סך הכול עולה למניין שלושים.
  37. ובהיות זר השלחן מורה על כתר מלכות, כדבריהם ז"ל (יומא עב ע"ב), וענין המלך בהנהגת המדינה הוא על ב' פנים, האחד בענין המשפט וזולתו מסדרי המדינה, והשני להגין על המדינה מכל צר ואויב, כאמרו 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותנו' (שמ"א ח', כ), הושמו בשולחן ב' כתרים, אחד מהם לשולחן עצמו, המורה על פרנסת המדינה וסידור עניניה, והשני למסגרת, המורה היות סוגר בעדה מכל מזיק להשבית אויב ומתנקם".
  38. (יומא עב ע"ב)
  39. " 'ועשית שלחן עצי שטים' וגו'... דוד מלכא אמר 'תערך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה' (תהילים כ"ג, ה), 'תערוך לפני שלחן' דא סעודתא דמלכא... איהו יתיב עם מלכא בענוגא דסעודתא בפתורא..." (זוהר תרומה קנב ע"ב). ומסיים הזוהר: "...ועל דא כתיב 'זה השלחן אשר לפני ה' (יחזקאל מ"א, כב), דהא מילין דאורייתא יסחרון להאי אתר" (זוהר שם קנג ע"א).
  40. איתא במסכת יומא (עב ע"ב): "אמר רבי יוחנן: שלשה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שלחן, של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח".
  41. "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפֹּץ יַטֶּנּוּ" (משלי כ"א, א)
  42. וכן נאמר במשה רבנו, שקיבל את הנהגת עם ישראל: "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודִעֵני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך" (שמות ל"ג, יג)
  43. (בראשית ו', ח)
  44. בְּרַשִּׁ"י שמות כה, כט
  45. הרה"ג יקותיאל פיש בעל תורת החשמל
  46. בְּסֵפֶר 'תּוֹרַת הָעוֹלָה' לָרמ"א פכ"ב
  47. בגמרא סנהדרין סח.
  48. מנחות צט:
  49. ויקהל פח:
  50. בּספר 'שִׂיחוֹת הָר"ן' אות פח
  51. חגיגה כז.
  52. קול אליהו אות קפז.
  53. בְּסֵפֶר 'עוֹד יוֹסֵף חָי' מֵהַ'בֶּן אִישׁ חָי' בְּשֵׁם הָרַשַּׁ"שׁ.
  54. יומא מד.
  55. שמו"ר לד, ב
  56. בַּזֹּהַר תיקונים יז.
  57. ישעי' יא, ד
  58. שם נא, ד
  59. יחזקאל לז:כה
  60. בְּסֵפֶר 'פְּרִי חַיִּים' קאמרנא
  61. זהר ויחי רלג:
  62. שמות כה, כד
  63. גמרא ברכות ג:
  64. בַּזֹּהַר ויחי רכו:
  65. שמואל א טז, יא
  66. וְלָשׁוֹן כָּזֶה לֹא מָצִינוּ לוֹ אָח בַּמִּקְרָא. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה"ג ר' אָדָם מ' שליט"א שֶׁמִּלּוּי אוֹתִיּוֹת אָדָ"ם אָלֶ"ף דָּלֶ"ת מֵ"ם, הָאוֹתִיּוֹת הַשְּׁנִיּוֹת מל"ל מְרַמְּזוֹת עַל דִּבּוּר, וְהָאוֹתִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת פ"ת מְרַמְּזוֹת עַל פַּרְנָסָה. וּמְבֹאָר לִדְבָרֵינוּ כִּי אָדָ"ם ר"ת אָדָם דָּוִד מָשִׁיחַ, וּמְסַמֵּל אֶת שֹׁרֶשׁ מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, לָכֵן מִלּוּי אוֹתִיּוֹת אָדָ"ם מְרַמְּזִים עַל הַשְׁפָּעַת הַדִּבּוּר וְהַפַּרְנָסָה.
  67. תש"ס ע' קט
  68. יומא מא.
  69. שיר השירים ו, י
  70. עיין ספר אגרא דפרקא
  71. שם
  72. מנחות צו.
  73. עַיֵּן בְּמַאֲמַר 'סוֹד הַחֵצִי' מַדּוּעַ מֵעֶשֶׂר נִהְיֶה חָמֵשׁ
  74. שמות לז, י
  75. ירמי' נ, ו
  76. בראשית מא, מ
  77. ראש השנה דף ו.
  78. תרומה קלג.
  79. גְּמָרָא מסכת נדרים כ:
  80. בַּזֹּהַר תרומה קנג:
  81. ויקרא כד, ח
  82. בַּזֹּהַר פרשת וישלח קסח:
  83. בַּזֹּהַר תרומה קנד:
  84. משלי ג, טז
  85. דניאל ז, יד
  86. חגיגה כו:
  87. לַכֹּהֲנִים עַמֵּי הָאָרֶץ בָּרֶגֶל - רַשִּׁ"י
  88. שָׁם
  89. שמות כה, ל
  90. בַּזֹּהַר תרומה קנד:
  91. בְּסֵפֶר 'אֱמוּנַת עִתֶּיךָ' תש"ס ע' קיז
  92. בַּכָּתוּב איכה ד, כ
  93. בַּגְּמָרָא מסכת סנהדרין צז.
  94. בראשית יב
  95. בַּגְּמָרָא סנהדרין צח.
  96. בַּגְּמָרָא קידושין מט:
  97. בראשית לח:יד
  98. בְּסֵפֶר 'אֱמוּנַת עִתֶּיךָ' תש"ס ע' קטו
  99. שָׁם תשנ"ב ע' צ
  100. בִּירוּשַׁלְמִי יומא מא.
  101. בְּסֵפֶר 'אִגָּרָא דְּפִרְקָא'
  102. שיר השירים ו, י