פרשה פתוחה 91 ~ וידבר דועשית כיור נחשת

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 2,397 - 2,401 לבריאה | 1,364 - 1,359 לפני מניינם 


יז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יח וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. יט וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. כ בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה. כא וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם.

שמות ל:יז - כא


הפסוקים והמצוות:

עונשו של כהן ששירת ללא קידוש ידים ורגלים:

לקדש הכהן ידיו ורגליו בשעת העבודה[1] שנאמר: ורצו אהרון ובניו וכו' . ועניין המצווה הינה קדושת ייתר לפני בא הכהן לעבודתו. ומה במים אילו ומה בכיור זה? ויש להבין כי מקור מעשה הכיור ועל כן המים שבאים ממנו מצווה לקדש ממנו ואף על פי שלא מחייב (סה"מ). כי שורש מעשה הכיור הינו מראות הנחושת דהיינו המראות הצובאות של נשות ישראל במצרים שבזכותם ועודות השתלדותם במצרים נגאלו בני ישראל. שבזכות קדושת הנשים דווקא בזה יתקדש הכיור שמשם יקדשו הכהנים עצמם בבואם לעבודה. ואף על פי שלא יעקב את קידוש ידים ורגלים בשעת העבודה. [לפי דעת הרמב"ן על התורה פרשת תשא ל:יט אין מצוה כלל בכיור] עצם היות הכיור מוצב במקדש ככלי לקדושת ידים ורגלים יזכר לזכותם של בנות ישראל באילו השנים.

שלא רחוץ ידים ורגלים ששימש במיתה ביד"ש[2] שנאמר: ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו . ויוסיף על האמור במצוות עשה שלעייל להורות כי לאו דוקא בעניין קדושת העבודה בבית המקדש אלא אף בעניין דיני נפשות. ועיקרם של דברים כי קדושת החיים נעלת היא. והבא לדון יזכר את שורש הנשמה וקדושתה של הנידון.

המסר המרומז:

מצינו במדרש ‏[3] אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים, טל מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים שממנו יהיו מתקדשין הכהנים שנאמר "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת". נראה דהקדוש ברוך הוא רמז למשה שכשם שמראות אלו פעלו במצרים להלחם בקלפה ולהוציא הניצוצות והנשמות כך תמשכנה לעשות פעלה זו במקדש לסלק את הקלפות מהכהנים ולטהרם. ופרשתנו מופיעה אחרי 2397 פסוקים מתחלת התורה ובשנים אלו לבריאת העולם היו השנים של קשי השעבוד במצרים כמובא להלן אשר בהם רפו ידי הגברים במצרים משום קושי השיעבוד. ובזכותן של נשות ישראל אשר ראו את הנולד ולא וויתרו והקימו צבאות הרבה במצרים וזאת באשר שידלו את בעליהם להקים זרע קיימה בטהרתן ועשו זאת בעזרת מראות הנחשת אשר לימים מהם יעשו את הכיור אשר עמד במשכן. ובזכות מעשיהן של בנות ישראל נגאלו בני ישראל ממצרים.

מאורעות השנים:

2397 - קשי השעבוד במצרים, כנגד: ״וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה״:

מובא ע״י ה׳כליל תפארת׳ שֶׁפָּרָשַׁת הַכִּיּוֹר (שמות ל, יח) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וגו'", מוֹפִיעָה אַחֲרֵי 2397 פְּסוּקִים מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה, וּבְשָׁנִים אֵלּוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם הָיוּ הַשָּׁנִים שֶׁל קֹשִי הַשִּׁעְבּוּד בְּמִצְרַיִם שֶׁהִתְחִיל פ"ו שָׁנִים לִפְנֵי צֵאתָם מִמִּצְרַיִם, בִּשְׁנַת 2448 לַבְּרִיאָה.

מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (תנחומא פקודי ט) ״אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּ הוּא לְמשֶׁה הַמַּרְאוֹת הָאֵלּוּ הֵן הֶעֱמִידוּ כָּל הַצְּבָאוֹת הַלָּלוּ בְּמִצְרַיִם, טֹל מֵהֶן וַעֲשֵׂה מֵהֶן כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ לַכֹּהֲנִים, שֶׁמִּמֶּנּוּ יִהְיוּ מִתְקַדְּשִׁין הַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת". נִרְאֶה דְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּ הוּא רָמַז לְמשֶׁה שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמַּרְאוֹת אֵלּוּ פָּעֲלוּ בְּמִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בַּקְּלִפָּה וּלְהוֹצִיא הַנִּיצוֹצוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת, כָּ תַּמְשֵׁכְנָה לַעֲשׂוֹת פְּעֻלָּה זוֹ בַּמִּקְדָּשׁ לְסַלֵּק אֶת הַקְּלִפּוֹת מֵהַכֹּהֲנִים וּלְטָהֳרָם.

השעבוד הקשה החל לאחר מיתת בנימין 2332 וי"א 86 שנה לפני יצאת ב״י ממצרים בשנת 2362. אמצע שתי הגירסאות 2350. והרי יצאו בשנת 2448 הווה אומר 99 שנים של שיעבוד או 98 תלוי איך סופרים. בכול אופן 2350 + 49 שווה 2399 היא שנת אמצע השיעבוד והכן לפי הפסוקים בשנות פרשתנו}} של ישראל במצרים והתרבותם על ידי נשים צדקניות, כנגד: "ועשית כיור נחשת" [2,347 עד 2,448}:=== עיקר התקופה – שעבוד בני ישראל במצרים והתרבותם למרות השעבוד, "וירב העם ויעצמו מאד" ‏[4]. בשנים אלו [אמצע שנות השיעבוד] נאנקים בני ישראל תחת סבלם. המצרים ממררים את חייהם בחומר ובלבנים, אך עם ישראל אינו נשבר ונחלש, אדרבה, "וכאשר יענו אֹתו ‏[5] כן ירבה וכן יפרֹץ" ‏[6]: הקב"ה ראה את בני ישראל המשמרים את קדושתם, וכנגד המצרים שאמרו "פן ירבה" אמר ה' "כן ירבה" ‏[7]. ומבואר במדרש שהיו יולדות שישה בכרס אחד ‏[8]. "וירב העם ויעצמו מאד" ‏[9]. והקב"ה זימן למיילדות רוב טוב מזון ומחיה לכלכל את התינוקות ‏[10].

באותם שנים משה מלך בכוש ושם שומר בריתו וזאת מפני נשות כוש: ומשה עודנו מלך בארץ כוש, וינהג מלכותו בצדק, וייראו כל יושבי כוש מלפניו. ובשנת ב'ת' לבריאה, בהיותו בן לֵ"ב שנה, החל להורות לישראל ‏[11].

"ועשית כיור נחשת", כנגד נשים צדקניות בשיעבוד הקשה במצרים אשר בזכות מעשיהם נגאלו בני ישראל ממצרים: גם בעת שעבוד מצרים נאמנים בני ישראל בקדושתם ובקדושת הברית. הכיור, שהוא סמל לטהרה, מורה על טהרת בנות ישראל במצרים, וכן לעתיד לבוא תנאי לכניסה למקדש. ועשית כיור נחשת. ידוע כי תכלית האדם עלי אדמות היא עבודתו יתברך, ואין השלטון או החירות בלא אותה תועלת. ובכל פרט ופרט מקדש האדם את מעשיו שיהיו נאים וטהורים לפני הקב"ה, ובפרט בשעת הייחוד, שעל הזיווג להיות בדרך טהרה וקדושה, ולא בדרך הגברת תאווה. ובדרך זו זוכה האדם ומביא אל ביתו אהבה ואחווה ושלום ורעות, ומתקיים בו "שלוה בארמנותיך". וכך היה בזמן שעבוד מצרים, שבזכות נשים צדקניות, ששימרו קדושת עצמן וקדושת בעליהן והשכינו שלום ביניהם על ידי מראות הנחושת, נגאלו ישראל ממצרים. וכדפירש רש"י על הפסוק "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראֹת הצֹבאֹת אשר צבאו פתח אהל מועד" ‏[12]: "בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר: אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר 'תחת התפוח עוררתיך' ‏[13], וזהו שנאמר 'במראֹת הצֹבאֹת'. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה" ‏[14]. הרי שהכיור, שנועד לרחיצה (עניין טהרה וקדושה) ולהשכנת שלום בין איש לאשתו, נעשה מהמראות שהשתמשו בהן נשות ישראל לטהרת ביתן וקדושתו והשכנת שלום בו. ובזכות נשים צדקניות המשמרות אותנו מן החטא נעשים אנו זכאים להיטהר ולהיכנס אל מקום הקדושה, בית המקדש, ברחיצת ידיים ורגליים מהכיור. וכן נעשה הכיור ליקח ממנו מים להשקיית סוטה, להשכין שלום בין איש לאשתו, כפי ששימשו אותן המראות במצרים. ומוסיף הכלי יקר שם בזה העניין: "לפי שמן הכיור היו משקין הסוטות, על כן היו הנשים מסייעים בעשיית הכיור, להודיע כי המה בחזקת כשרות, ורוצים בבדיקת הכיור אחר שיודעים בעצמם כי צנועות המה. ונתנו דווקא נחושת, לפי שנאמר 'ומצח אשה זונה היה לך' ‏[15], וכתיב 'ומצחך נחושה' ‏[16], וידוע שאין קטיגור נעשה סניגור, לכך נתנו נחושת, כי בזה הורו שלא היתה מצחם נחושה... ונראה שנקט 'הצובאות' כי הנשים העמידו צבאות רבות במצרים, והיו אומרים: כסבורים שלא שלטו בהם המצרים?! שהרי בעליהן היו מעונים בעבודת פרך, הממעטת הפריה ורביה, ובוודאי מן המצריים נתעברו! על כן רצו לגלות צדקתן, כי בעבור שהעמידו צבאות רבות, על כן הוצרכו לגלות טהרתם, והביאו אותן מראות שעל ידיהם העמידו אותן הצבאות כדי לעשות מהם הכיור, כאילו אמרו: הביטו וראו ובחנונו בזאת אם העמדנו אותן צבאות בטהרה או לא, כי הכיור נעשה לבודקן כסוטות".

הרי לנו:

הכיור מרמז על תקופת השעבוד שכנגד פר' זו, ובה שמרו בנות ישראל על צניעותן ועל קדושת ישראל. והכיור, שעל ידו נכנסים למקדש, מעיד על קדושת ישראל ושמירת הברית.

הערות שוליים

  1. מוני המצוות: מצוה קו. סמ"ג ע' מה. מקורות: יומא כח. זבחים טו, יט.
  2. מוני המצוות: בה"ג, רס"ג
  3. תנחומא פקודי ט
  4. שמות א', כ
  5. ועינוי זוהיא פרישות. ואולם כתיב ויקם מלך חדש .... ואמרו רבותינו זה היה לאחר מות יוסף ואחרון האחים שהיה לוי שנפטר בשנת ב'של"ב אך על פי סדר הדורות השיעבוד החל ב'ש"ב ק"ב שנה לאחר רדת ישראל מצרימה. וימת פרעה מלך מצרים וימלוך מלול בנו תחתיו הוא מלול אשר לימים יקרא מרור בעבור כי מרר הוא ועמו את חיי בני ישראל. וגזרת "כל בן" הייתה 2,363 שזה 125 לרדת בני ישראל מצריימה. ובשנת 2,364 החל פרעה זה מרור לשפוך את דמי זכורי ב"י. ואהרון נולד 2,365 ואז פרש עמרם באישתו בשל גזירת פרעה וכן עשו ב"י. ומשה נולד 2,388 משמע 2387 חזר עמרם ליוכבד בעבור דברי מרים "פרעה גזר על הזכרים ואתה על הנקבות"? ובני ישראל יצאו ממצרים 2,248 וקשה לדייק מתי אמצע העבדות כי מתי תחל העבדות? האם 2,332 או 2,362 שאז "ויכבידו העבודה על ב"י" ושם יכתוב בעל סדר הדורות עניין "פן". ולעניות דעתי יש לומר כי כבר באמצע זה הזמן החלו ב"י לחוש את עוצם העבדות וקוצר הרוח. ואם כן הרי אמצע 2,332 - 2,362 הרי 2,347 ובני ישראל יצאו ממצרים 2,248 הרי אמצע העבדות 2,397 – 2,398 [102 שנה בכולל]. ואלו הם שנות פרשתינו. ועל תתמה ותאמר כי עיקר העבדות הייתה פ"ו שנים ככתוב במספר מקומות כי אילו הדברים יתיחסו לעניין "כל הבן".
  6. שמות א', יב
  7. רש"י שם
  8. רש"י שם, ז עפ"י תנחומא שמות ה
  9. שמות א', כ
  10. אור החיים שם
  11. במדבר רבה יד יח
  12. שמות ל"ח, ח
  13. שיר השירים ח', ה
  14. רש"י שמות ל"ח, ח
  15. ירמיהו ג', ג
  16. ישעיהו מ"ח, ד