פרשת דברים ~ אלה הדברים

מתוך ויקיתורה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 4,891 עד 4,937 לבריאה לבריאה | 1,130 עד 1,177 למניינם 


א אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. ג וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם. ד אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי. ה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר [1134\5]. ו יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. ז פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. ח רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. ט וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. י יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. יא יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. יב אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם [1142\3]. יד וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. טו וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם. טז וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. יז לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.[1146\7] יח וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. יט וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. כ וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. כא רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת. כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. כג וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט. כד וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ. כה וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. כו וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כז וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ. כח אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם. כט וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם. לא וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה. לב וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לג הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם. לד וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. לה אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. לו זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה. לז גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. לח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל. לט וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ. מ וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף. מא וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַיהוָה אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה. [4931] מב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. מג וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהוָה וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה. מד וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה. מה וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא שָׁמַע יְהוָה בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם. מו וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם. א וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים.

דברים א:א - ב:א

תוכן עניינים

הפסוקים והמצוות

מינוי דיינים חכמים במשפט ושלא ייראו מהפושעים [1,146 - 1,147]:

שלא למנות דיין אדם שאינו חכם בדיני תורה אף על פי שהוא חכם בחכמות אחרות. שנאמר לא תכירו פני במשפט. ‏[1] שנת 1146 - 1147 מן הנכון למנות דיינים. במינוי הדיין יזהירנו הכתוב שלא נמנע ושלא נעמיד דיין, לשפוט את העם, שלא למד את הנידרש בהקשר למשפט והחוק הישר. לא תכירו פנים יאמר שלא נאמר אילו אנשים טובים וחשובים ומה בכך כי את הדינים אינם יודעים. אנשים חכמים: כלומר יודעי החכמה לדון דין אמת. וידועים: שרוח הבריות נוחה מהם, גבורים: שמדקדקים על עצמם וכובשים יצרם שלא יעברו הם עצמם על החוק, אנשי חיל שלבם יהא אמיץ להציל עשוק מיד עושק.

שלא יירא הדיין בדין מאדם רע. שנאמר לא תגורו מפני איש[2]. שנמנע הדיין מלירא מאיש מלדין דין אמת ואפילו הוא איש מזיק עז פנים עבה המוח. ועל זה נאמר ‏[3] לא תגורו מפני איש. ומן המצווה לשמוע לדברי המתדיינים בנחת.

המסר המרומז

שממשה ועד משה לא קם כמשה, שמשנת הרמב"ם ופוסקים אחרים מפלסים דרך לפיסקת ההלכה שזו התגלמות רצונו יתברך לדין ומשפט והעבודה, ומנגד שבאילו השנים העולם כולו מפלס דרך להקמת בתי דין וממסד השופטים מדותיהם וישרותם והדרך באשר ישפטו את העם משפט צדק.

עיקרה של הפרשה בעניין מינוי הדיינים ומידותיהם. כנגד, בשנים אילו מתבססת אופייה של מערכת בתי המשפט באנגליה - החוק המקובל שבעיקרו מבוסס על השופטים שכן הם אילו אשר קובעים תקדימים אשר לימים משמשים שופטים אחרים בפסיקתם. המלך הנרי מתחיל במלאכתו כבר בצעירותו בגיל 14 עוד טרם הוכתר למלכות ועומל בעניין מינוי השופטים במשך כל ימי חייו. מנגד החוק המקובל גם החוק הקונטיננטלי מתמסד. תחת שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון של ביזנט קמים משפטנים הגלוסאטורים אשר היו דוקטורים למשפט ואשר נתנו פרשנות ועיצוב למשפט הרומי וכן לחוקה הקנונית. שנות פעילותם בין המאה ה - 11 - 13. בשנת 1140 הם מוצאים לאור את ה' Decretum Gratiani העוסק בחוק הקנוני וסביבות אילו השנים גם ספרים בעניין החוק הקונטיננטלי.

מן האמור משתמע כי ציווי המקרא באשר למינוי שופטים אשר ישפטו את העם משפט צדק מהווה את הבסיס לשעת רצון לביסוס מערכת בתי המשפט של החוק המקובל.

תחילת עידן באור התורה על ידי הרמב"ם ופוסקים רבים אחרים נותן את האפשרות מנגד גם לאומות לבסס את החוקה הקונטיננטלית וכן החוקה הקנונית.

מאורעות השנים

ביסוס בתי המשפט וקודיפיקציה של החוקות השונות למניהם כנגד: "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ":

החל מהמאה האחת עשרה ושתים עשרה חל שינוי מהותי במערכת השיפוט באירופה אשר לשנים תשפיע על העולם כולו. באנגליה תחת חסותו של הנרי השני זרעי החוק המקובל מתגבש. במקביל ביבשת אירופה התחדשות פרשנות של החוקה הרומית מקבלים תאוצה. לימים פרשנויות אילו של חוקי יוסטיניאנוס הראשון יתגבשו יחדיו יחד עם קוד נפוליאון (1804) של נפוליאון בונפרטה ויהיו הבסיס למשפט הקונטיננטלי.


פסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד

4895 - רבי משה בן מיימון - הנשר הגדול, כנגד: "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת":

שמשה ועד משה לא קם כמשה והרמב"ם הנשר הגדול נולד בשנת בשנת 4895 כנגד הנאמר "הואיל משה באשר את התורה הזאת" כנאמר "וזאת התורה אשר שם משה" שממשה ועד משה לא קם כמשה וירמוז על הרמב"ם אשר כתב ספרים הרבה והעמיד תלמידים הרבה והיה כנס הרים לגולי יהודה באלו השנים.

רבי משה בן מימוּן‏ מכונה גם בראשי תיבות הרמב"ם, בערבית מוכר כמוסא בן מימון; ובלשונות אירופה כמיימונידס) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות: עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏ והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול". הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף [ביהדות הפילוסופיה שלו לא התקבלה] ורופא גם בתרבות הערבית והאירופית.

למד בנערותו תורה מפי אביו שהיה תלמיד רבי יוסף הלוי מיגאש ודיין בקורדובה, מלומד בחכמות, שחבר ספרים בערבית. בשנת 1148, בהיות הרמב"ם בן 13, באו לספרד האלמואהדין, כת מוסלמית שרדפה את הדתות האחרות. הם כבשו את קורדובה, וגזרו שמד או גלות על כל יושביה היהודים. רבי מימון ומשפחתו עזבו את העיר לבקש מפלט. עשר שנים הטלטל רבי מימון ומשפחתו, ולא מצאו מנוחה לא בספרד הערבית ולא בנוצרית. כמעט כל היהודים יושבי הארצות ההן שלא יכלו לעזוב את מקומם הודו בפיהם בנבאותו של מוחמד כדי להינצל ממוות.

רבי מימון ומשפחתו נסעו לעיר פאס בצפון אפריקה (1159), שם חי הרב ר' יהודה הכהן אבן שושן שהרמב"ם למד תורה מפיו. אבי הרמב"ם שלח אגרת תנחומים בערבית לכל קהילות ישראל בצפון אפריקה, לחזקם בצרתם ולעוררם להשאר נאמנים לה' - "להשתדל בתורה ובמצוות כפי מידת האפשרות בימי שמד כאלה מבלי לסכן נפשם". בפרט להתפלל שלוש פעמים ביום, ובמקום שאי אפשר - לפחות תפילה קצרה, (חמדה גנוזה, אדלמן, תרמ"ז, ובפרט תרגומו של ב"ג בהלבנון שנה ח' גליון כ"ה.)

לדעת כמה חוקרים, כמו כרמלי (שהיה הראשון להביע דעה זו), מונק וגרץ, נאנס רבי מימון גם הוא להעלים יהדותו מעיני המוסלמים, ועבד אלהיו בסתר. הם סומכים דעתם על עדותם של סופרים ערביים בני דורו ‏[4]

לאחר זמן יצא יהודי קנאי בקול קורא לקהילות האנוסים, להורות להם שחובה עליהם למסור נפשם לבל יעברו על איסור עבודה זרה. וכל המודה במוחמד בשפתיו, אפילו לבו רחק ממנו, אין לו חלק באלהי ישראל. הרמב"ם יצא נגדו, כדי לתמוך באלפי האנוסים, להציל נפשם ממוות או משמד גמור. הוא כתב את "אגרת השמד" או "מאמר קדוש השם". ‏[5].

משנה תורה - היד החזקה: שעיקר פרי מעשה ידיו של הרמב"ם הינו היד החזקה. ספרי הרמב"ם עוררו פולמוסים אך לבסוף היד החזקה התקבלה בעם. ועיין לקמן פרשה ואתחנן "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה" שנת 4997 שאז החלה ההקלה הראשונה כנגד הרמב"ם והיד החזקה.

ובספרו מטבע של אברהם ‏[6] כתב כי זו היא שנת לידת רבי משה בן מימון - הנשר הגדול, אשר עליו נאמר ממשה ועד משה לא קם כמשה.

אלה הדברים...בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף:

אלה הדברים דברי מוסר ותוכחה אך גם דברים של הבהרה בעניין משפט דין וצדק בעניין מינוי שופטים. ולא נודע למה ידגיש עניין בעבר הירדן שהרי ידוע שמעבר הירדן נאמרו שמשה לא נכנס לארץ המובטחת. ויכול עבור כי דברים אילו נאמרו ברמזו בעניין דברים שמחוץ לארץ הקודש הן בעניין דברי הלכה משנה התורה של ר' משה בן מיימון והן בעניין דברים של אומות העולם שאף הם בגדר בעבר הירדן שמחוץ לארץ.

4901 - פטירת הר"י מגאש כנגד: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם"

ובהמשך ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים...[4905] אבל נבונים לא מצאתי זו אחת מז' מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא ג' אנשים צדיקים חכמים וידועים ‏[7] ובשנת 4901 נסתלק הרב אבן מיגאש רבו של הרמב"ם… והראב"ד העיד עליו שאפילו בדורו של משה לא אשתכח כוותיה שא"ז ל"א מצ"א נבוני"ם רק אנשים חכמים וידועים והוא הרב מיגאש היה חכם ונבון. ועשה פירוש למסכתות רבות.

ויש להבין עניין נבונים בהקשרם לרב מיגאש שהרי נפטר קודם פסוק זה. ויכול עבור כי יש אומרים כי רבו של הרמב"ם היה. ובסדר הדורות בשנת 4927 כתוב שרבו של הרמב"ם היה. ואיך יכול שהרי ילד היה הרמב"ם כאשר הרב מיגאש נפטר. אך שם כתיב: ראיתי במגדול עוז פרק ג' ובמרדכי שבועות שר' יצחק בן גיאות ורי"ף ואבן מיגאש היו רבותיו וקבלתי מחכמי הדור שנמצא כתוב שעמד [הרמב"ם] עם רבו סגור במערה י"ב שנים רצופות ושם קבל תורתו. נמצא שבשנות לימודו במערה למד עם הרב מיגאש ועל זה נאמר ונבונים. עוד שם נאמר כי לאחר סיום המשנה תורה בלילה שהשלימו [הרמב"ם] בא לו במראה רבינו מימון אביו ואדם אחר עמו, ואמר רבינו מיימון אביו הנה לך זה משה רבינו ונבהל וא"ל באתי לראות מה שעשית וכשראה אמר יישר כח. מן הנאמר רואים שהרמב"ם זכה ברוח הקודש לראות פני צדיקים וללמוד מפיהם. ויכל שעבור השנים שלאחר פטירתו של הרב אבן מיגאש שבהם למד עם הרמב"ם נאמרו הדברים. והמעשה נאמר בשנת 4927.

ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים [4,905]: כנגד המאור הגדול ר' זרחיה בן יצחק הלוי גירונדי הרז"ה שנקרא המאור הגדול על שהאיר עיני חכמים בהלכה. וכתב ספר בין השנים 4,900 ל' 4,907 וי"א 4,910 וכותב תלמידו ר' שמואל אבן תבון בנו של ר' יהודה אבן תבון בצוואתו לבנו בהקשר למאור הגדול: שהרב ר' זרחיה ז"ל היה יחיד בדורו והיה חכם ממני

וכינוי המאור בדומה לשמו של ר' מאיר [מגדולי התנאים - דור רביעי], ולמה נקרא שמו מאיר? שהאיר עיני חכמים בהלכה. וכן אורה של תורה מאירה עיני כל. והמאור הגדול האיר עיני חכמים שהיה חכם גדול ועל כי נקרא המאור הגדול. וכן בשנים אילו כתב את ספרו המאור הגדול בעניין השגותיו על הרי"ף ועל רש"י ועל רבנו אפרים תלמיד הרי"ף והאיר עיני חכמים בחכמתו אשר עלתה על רבים, ויזכר בנאמר בפסוק "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים".

שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו: וזה עניין גדול בעניין מינוי השופטים בעניין לשמוע בין ולא ידעתי אם העניין רק ההקשבה או לחקור בעניין הצדק? אך באומרו ושפטתם צדק דהיינו שהשמיעה תביא לעניין ההבהרה בעניין הצדק היינו שמיעה בשילוב של דרישה וחקירה. ואוי לנו כי אזלה ידינו במידה זו שהשופטים יושבים על מושבם ונותנים לעו"ד לנהל את המערכת ולית דין ולית דיין. ומי יתן ותפלתנו תשמע ונזכה לנאמר השיבה שופטנו כבראשונה שישפטו משפט צדק על ידי שידרשו ויחקרו להגיע אל הצדק ועל ידי זה יקויים גם הנאמר בין איש ובין אחיו, שעל ידי משפט צדק ורק על ידי משפט צדק תחזור האחווה בין איש ובין רעהו ויחזרו להיות בחזקת אחים דהיינו בין איש ובין אחיו שעל ידי שהשופט יביא צדק ואף יסביר לצדדים ויחזירם למוטב יחזור השלום והאחווה בין איש לבין רעהו ויהיו לאחים כנאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

4903 - החוק הקונטיננטלי, ארבעה גלוסאטורים

שהפסוק (דברים א:יג) "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" הוא הפסוק 4903 המקביל לשנת 1142 למניינם. ובשנים אילו באוניברסיטת בולוניה החלו הגלוסאטורים במלאכתם בקודיפקציה של המשפט הרומי.

דקרטלים עם Glossa ordinaria

גלוסאטור: הגלוסאטורים היו משפטנים (דוקטורים למשפטים) שעסקו במשפט הרומי לפי המסורת שפותחה באוניברסיטת בולוניה. האסכולה הזאת הייתה נפוצה באיטליה, צרפת וגרמניה בין המאה ה-11 והמאה ה-13.

סך כל העבודות של האסכולה אוחדו על ידי אקורסיוס ל"Glossa ordinaria": פרשנות כוללת לאינסטיטוציות יוסטיניאנוס.

היסטוריית האסכולה: ראשון הגלוסאטורים היה אירנריוס שחקר את קורפוס יוריס קיוויליס כשהוא היה החוקר הראשון של חלקו העיקרי: הדיגסטה - אוסף דעות והפסיקות של משפטנים רומיים ב-50 כרכים.

גלוסאטורים הביאו את כלל מקורותיו של יוסטיניאנוס לצורה הנוחה לקריאה באותה העת למחקר. הם אלו שקבעו קריאה אחידה של מקורות (lectio vulgata) ועסקו בהסדרת תוכנם. העבודה הזאת שימשה משפטנים עד למאה ה-19.

הגלוסאטורים היו סכולסטים והתייחסו לקורפוס יוריס קיוויליס וראו בו ratio scripta. הדבר היה זהה למבט תאולוגים על תנ"ך והתבוססות פילוסופים באותה העת על כתביו של אריסטו. הם ניסו לפתח את תוכן הקורפוס בעזרת דיאלקטיקה מימי הביניים ללא התייחסות להקשר ההיסטורי שבו וניסו לקרב מושגים ותופעות רומא העתיקה לאלו של ימיהם.

הגלוסאטורים היו תאורטיקנים טהורים ולא עסקו בשיפוט מעשי. למרות זאת ואולי בעקבות הגישה, דעת הפרשנים גברה על חוקי הקורפוס עצמם והגיעו עד למצב כי בתי משפט בגרמניה לא קראו את הקורפוס עצמו והחלטות התקבלו על סמך המשפט: "quod non agnoscit glossa, non agnoscit curia" ("מה שאינו מוכר לגנוסה אינו מוכר לבית המשפט").

ארבעה גלוסאטורים ממוצא איטלקי בבולוניה התבלטו במיוחד:

Bulgarus, Martinus Gosia, Jacobus de Boragine and Hugo de Porta Ravennate.

פרשנותם של ארבעתם וכן משפטנים אחרים בשנים אילו היו מבוססות על הגילוי החדש של החוקה של justinian בשם Corpus Juris Civilis.

בשנת 1158 המשפטנים נותנים את תמיכתם פרידריך הראשון הנודע בשם פרידריך ברבורוסה (אדום הזקן}


Summa Codicis - Azo of Bologna: והוא ומשפטן מוציא פרשנות כוללת על הקורפוס יוריס קיוויליס


4905 ניצני החוק המקובל שבממלכת אנגליה:

שהפסוק (דברים א:טו) ״וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם״ הוא הפסוק 4905 מתחילת התורה 1145 למניינם. והמלך הנרי השני נולד בשנת 1133 ועוד טרם מלכותו בשנת 1155 למניינם החל בביסוס מושב בית המשפט העליון ומינוים של השופטים בממלכה.

הנרי השני מלך באנגליה בין השנים 1155 ועד 1189 למניינם. הנרי השני היה בנו של סטפן מלך אנגליה ונחשב לאחד מגדולי מלכי אנגליה והחשובה בפעולותיו היתה תיקון הנוהל המשפטי. במקום שיטות הנוהל השונות שנקטו בעלי האחוזות בחלקי הארץ השונים, תיכנן המלך שהיה בקי במשפט הרומי נוהל אחיד ומשותף לכל הממלכה Common Law, החוק המקובל. מושבו של בית הדין העליון נקבע בחצר המלך, ומשפטני המלך נשלחו לכל גלילות אנגליה ודאגו לכך שבתי הדין יפסקו לפי אותם העקרונות עצמם. משום שהצדדים המתדיינים היו חייבים לשלם דמי משפט הביא נוהל זה הכנסות ניכרות לקופת המלך. בניגוד להצלחותיו בתחומי המשפט והפיננס נכשל נסיונו של הנרי לצמצם את זכויות הכנסיה. יקח שנים אך לבסוף אנגליה תנתק עצמה מהכנסייה שברומא.

4907 - קודיפיקציה של משפט קאנוני:

שהפסוק (דברים א:יז) לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו הוא הפסוק 4907 מתחילת התורה והוא מקביל לשנת 1147 למניינם. ובשנים אילו הנזיר Decretum Gratiani מחל את מלאכתו בקודיפיקציה את החוקה הקנונית והיא החוקה של הכנסייה סביביות 1140 וי״א 1150.

לטענת הכנסייה הקתואלית ממסד החוקה הקאנונית קדמה לכל ממסד חוקתי אחר באירופה. כפי שרואים אנו בפרשתנו החוקות השונות למניהם התפתחו אומנם במתווה נפרד ושונה אך במקביל. מה שהתחיל עם קאנונים שאומצו על ידי שנים עשר השליחים בוועידת ירושלים Council of Jerusalem במאה הראשונה התפתח מהרה למערכת שלמה של חוקים שדנו לא רק בנושאים שנגעו לתוכה של הברית החדשה.

ההיסטוריונים מחלקים את התפתחות החוקה הקאנונית לארבעה תקופות: א) Jus Antiquum, ב) Jus novum, ג) Jus novissumum, ד) Code of Canon Law

לעניינו העידן השני Jus Novum הוא אשר מהווה את תחילת הקודיפיקציה של החוקה הקאנוני. התקופה מתחילה עם הכומר Camaldolese Gratian החל משנת 1140 ועד 1234 Decretum Gratiani ב' 1234 האפיפיור גרגורי התשיעי הוציא לאור את הקודפיקציה Decretalia Gregorii Noni - Liber Extra. הדבר שב על עצמו על ידי האפיופיור בונפיס השמיני בשנת 1298 Lieber Sextus וכן בשנת 1317 על ידי קלמנט החמישי בהוצאה בשם Extravagantes Joannis XXII/

בשנת 1917 יצא לאור הקודיפיקציה של החוקה הקאנונית במהדורה מורחבת שמקובלת על כלל הכנסיה.

האנרכיה שבמלחמת האזרחים שבאנגליה 1135 ועד 1154

4909 - קהילת ספרד במסעות, עליית ׳אל-מווחידון׳, כנגד: ״וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא״:

שהפסוק (דברים א:יט) ״וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת. וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" הם הפסוקים 4909/12 מתחילת התורה. ובשנים אילו רבים מקהילת ספרד במסעות דרך המדבר לעיר פס שבמרוקו.


4931 - נסיון להביא את הגאולה לפני זמנה, כנגד: "וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַיהוָה אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ":

שפסוקי התורה כנגד השנים, והפָּסוּק (דברים א, מא) "וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַידֹוָד אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה" הוּא הַפָּסוּק הַ4931 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה. וּבִשְׁנַת 4931 לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כותב 'סדר הדורות' בשנת ד' אלפים תתקל"א מצאו לישראל רעות רבות ובחסדי העליון נצולו, כתב שלשלת הקבלה דף מ"ד ב', זה כ"ב שנה עמד איש אחד ואמר שהוא שליח משיח, וכתב הרמב"ם הכרתי שאותו איש חסר דעת היה אבל היה ירא שמים בלא חכמה, ותפשו המלך ואמר לו מה המופת שלך השיב חתוך ראשי ואחר כך אחיה, וכן עשה לו ונענשו היהודים ממון גדול, ועד עתה יש חסרי דעת שאומרים עתה יחיה.

הרי לנו

הערות שוליים:

  1. ספר המצות מצוה תיד
  2. ספר המצות מצוה תטו
  3. דברים א:יז
  4. עי' גרץ די"י ח"ו ותרגומו של שפ"ר ח"ד 332. חוקרים אחרים (כמו שטיינשניידר רז"פ ושזח"ה) סותרים דעה זו.
  5. קבץ תשובות הרמב"ם, ליפסיא תרכ"ו. נזכרה בתשב"ץ ס' ס"ו ובהריב"ש ס' י"א
  6. אות צ"א סימן רמ"ב
  7. רש"י שם